בש"פ 6538/03 ארנון ורדי נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשני אישומים, שעניינם עבירות החזקת נשק, עסקה אחרת בנשק, יריות באזור מגורים וסחיטה באיומים. הוא נעצר עד תום הליכי המשפט, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא, כי בעוד שהאישום השני – של סחיטה באיומים – אינו מבוסס על ראיות-לכאורה מספיקות למעצר, הרי התשתית הראייתית שהציגה המדינה באישום הראשון – בעבירות הנשק – היא בעוצמה מספקת למעצר. לנוכח נסיבות העבירות, שהן עצמן מקימות חזקת מסוכנות שלא נסתרה, והתבטאויותיו השונות של העורר כי בכוונתו לעשות שימוש בנשק, סבר בית-המשפט המחוזי כי אין מקום אף לחלופת מעצר.

עיקר טענות העורר בערר שבפנַי הוא, כי משלא נמצאו דברי הסוכן המשטרתי – שהוא העד המרכזי בשני האישומים – ראויים לשמש ראייה-לכאורה בעוצמה המספקת למעצר להוכחת האישום השני, לא ניתן לסמוך עליהם גם לצורך הוכחה לכאורה של העבירות המיוחסות באישום הראשון.

טענה זו אינה יכולה להתקבל. שכן, כפי שמצא בית-המשפט המחוזי, דברי הסוכן לעניין האישום הראשון נתמכים בשורה של ראיות, ובהן התנהלותו של המשיב, אשר הפסיק את הודאתו ושתק כאשר התבקש להתייחס לדברים מפלילים ספציפיים שנשמעו מפי הסוכן.

קביעותיו של בית-המשפט המחוזי באשר לעוצמת הראיות הלכאורית מקובלות עלי, ואיני רואה מקום להתערב בהן.

העורר הוסיף וטען, כי בית-המשפט המחוזי לא שקל אפשרות לחלופת מעצר. טענה זו אינה מדויקת. שכן, כאמור לעיל, בית-המשפט המחוזי נתן דעתו לשאלה אם ניתן להסיר את חשש המסוכנות על-ידי חלופת מעצר, ומצא כאמור שלא ניתן, ומסכימה אני לטעמיו כמפורט לעיל.

הערר נדחה.