בש"פ 6541/97 חאלד עוויסאת נ. מדינת ישראל

העורר עומר לדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים בגין עבירה של בעילת קטינה הלקויה בשכלה בניגוד לרצונה ובנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(א)(1)+(4) בנסיבות של סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. זהו ערר על החלטה זאת.

העורר (כבן עשרים שנה) עבד כנהג שכיר של חברה שעסקה בהסעות, ובין היתר היה מסיע נערות מבתיהן בישובים ליד ירושלים אל בית ספר לבנות בירושלים וחזרה מבית הספר לבתי הנערות.

ביום 28.9.97 הסיע העורר (במכונית טרנזיט), בין היתר, נערה מבית הספר בירושלים לביתה במושב כסלון. אותה נערה, שעדיין לא מלאו לה 18 שנים, לקויה (ליקוי לא חמור) בשכלה. לפי כתב האישום, לאחר שהעורר נותר במכונית עם נערה זו לבדה, סטה העורר מן הדרך, עבר למושב האחורי של המכונית, ושם בעל את הנערה. כתב האישום מציין כי העורר בעל את הנערה על אף התנגדותה, המילולית והפיזית, ואף שידע כי היא לקויה בשכלה. כתוצאה נגרם דימום לנערה, שעד אז היתה בתולה, והיא נזקקה לטיפול רפואי דחוף בבית החולים.

העורר, בחקירתו במשטרה, הכחיש תחילה את עצם האירוע, אך לאחר מכן הודה שבעל את הנערה, אולם טען כי עשה זאת לפי בקשתה. אולם בית המשפט המחוזי, שדן בבקשה להאריך את מעצר העורר עד תום ההליכים, קבע שיש די ראיות לכאורה להוכחת האישום.

בא כוח העורר, שחזר בפני על הטענה כי העורר בעל את הנערה לפי בקשתה, לא ניסה להפריך את הראיות נגד העורר. עיקר טענתו בפני היתה כי, מכל מקום, לא קמה עילת מעצר נגד העורר. הוא מבסס טענה זאת על הנוסח של סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, הקובע את העילות למעצר נאשם עד תום ההליכים. סעיף זה קובע, בין היתר, כי אם הואשם אדם בביצוע "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם", הרי "חזקה" היא שהנאשם מסוכן לציבור, אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת, ולפיכך קמה נגדו עילת מעצר. במקרה שלפנינו, טוען בא כוח העורר, לא הוכח שהעבירה נעשתה "באלימות חמורה או באכזריות". טענה זאת מתבססת כולה על התעודה הרפואית שניתנה לאחר שהנערה הובאה לבית החולים בשל הדימום שנגרם לה. בתעודה זאת, טוען בא כוח העורר, צויין כי לא נמצאו על הנערה סימני אלימות. אולם, גם כך, אין בכך כלום. עצם הבעילה שבוצעה בנערה, בהתאם לכתב האישום, למרות התנגדותה הברורה והפעילה, היא מעשה שיש בו אלימות חמורה ואכזריות. ואין זה כך משום שהבעילה גרמה, במקרה זה, דימום שחייב טיפול רפואי בבית חולים: בעילה בנסיבות כאלה, אפילו של מי שאינה בתולה, היא כשלעצמה אלימות חמורה.

אם כך, הנטל עובר אל העורר להוכיח שאין בו סכנה לציבור. בא-כוח העורר טען כי לעורר אין כלל עבר פלילי וכי אין הוא מסוכן לציבור, ולפיכך ביקש כי העורר ישוחרר מן המעצר. אולם טענה זאת אין די בה כדי להפריך את חזקת המסוכנות שנקבעה בחוק ולשלול את עילת המעצר.

בא-כוח העורר טען שגם אם קיימת עילת מעצר מן הראוי להסתפק, בנסיבות המקרה, בחלופת מעצר. עלי להודות שהתלבטתי בשאלה אם, אכן, אין זה ראוי להסתפק במעצר בית כחלופת מעצר, במיוחד נוכח העובדה שאין לעורר כל עבר פלילי. בסופו של דבר, גברו עלי נסיבות המקרה כפי שהן עולות מכתב האישום: נהג רכב ציבורי המואשם באינוס נוסעת צעירה הלוקה בשכלה. אני חש כי נסיבות אלה מגלות מסוכנות שאינה מצדיקה חלופת מעצר.

לפיכך אני מחליט לדחות את הערר.