בש"פ 6542/06 יוסף מנור נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד יוסף מוניר (להלן: העורר) נטען, כי בחודש ספטמבר 2005, במושב בצרה, הוא איים, תוך שהוא מחזיק בסכין, לרצוח אב ובנו (אישום שני). בתאריך 1.7.06, בשעת לילה, הגיע העורר לשטח חקלאי השייך לאותם אנשים עליהם איים, והצית כמאה חבילות של חציר יבש, ששוויין כ-60 אלף ש"ח. העורר הגיע לזירה כשהוא נוהג באופנוע, אף שאותה עת היה בתקופת פסילה (אישום ראשון).

בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של איומים, הצתה ונהיגה בזמן פסילה. עם הגשתו של כתב-האישום, עתרה המדינה (להלן: "המשיבה") למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בקשה זו נדחתה, לאחר שהשופט המלומד של בית-משפט קמא מצא כי ניתן לתת מענה למסוכנותו של העורר בדרך של חלופת מעצר ראויה.

בהחלטה זו עוסקים העררים שבפני. העורר משיג כנגד קביעתו של בית-משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה, ומנגד מלינה המשיבה על ההחלטה לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

2.העורר הינו בעל עבר פלילי מכביד ביותר. הוא הועמד לראשונה לדין בשנת 1975, ובשנת 1980 משנמצא כי ביצע עבירות של התפרצות והחזקת נשק שלא כדין, הוא נדון לשנתיים מאסר. מששוחרר ממאסרו לא שינה העורר את אורחותיו. אדרבא, עבריינותו הסלימה עד שבשנת 1988 הוא נדון ל-11 שנות מאסר בעקבות הרשעתו בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים. מאז הוא חזר ונדון לשתי תקופות מאסר בגין עבירות של שיבוש מהלכי משפט וסחיטה באיומים.

הקדמתי ותיארתי את עברו הפלילי של העורר, הואיל ודי בו כדי להצביע על מסוכנותו. ואם נדרשה ראייה נוספת לכך, היא מצויה בעובדה שבחודש ינואר 2006 נגזרו לעורר 3 חודשי מאסר על-תנאי בגין עבירות אלימות, ולכאורה, הדבר לא הרתיעו מלחזור ולבצע, בחלוף 6 חודשים בלבד, את העבירות נושא האישום הראשון.

3.עורר מסוג זה, המבצע עבירת הצתה שקדמו לה איומים ברצח, ראוי להחזיקו במעצר עד תום משפטו, ובלבד שמתקיימת דרישת "הראיות לכאורה" הקבועה בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). כאמור, סבור בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד א' עמירם, כי דרישה זו לא התקיימה, אולם חוששני שאינני יכול להיות שותף למסקנה זו. אבהיר את דבריי:

א.בהודעה הראשונה שנרשמה מפיו של דוד שלזינגר (להלן "המתלונן"), הוא טען כי הבחין בהצתה בשעה 21:25 שעה שיצא מביתו. לנתון זה נודעת חשיבות, הואיל ובדיעבד התברר כי מכשיר הטלפון הסלולארי של העורר אוכן בשעה 21:28 בכפר-סבא. חרף הקרבה בין מושב בצרה לכפר-סבא, נכון היה להניח לטובת העורר כי קשה היה להיות בשתי הזירות בפרק זמן של 3 דקות. ברם, מפיו של המתלונן נרשם בהודעה שנייה שמסר, כי האירוע התרחש סמוך לשעה 21:15 עד 21:25. לכאורה, אפשר שהמתלונן טרח לשנות את גרסתו המקורית כדי ליישב סתירה בגרסתו. ברם, בחומר החקירה מצוי דו"ח של שרותי הכבאות, וממנו עולה כי בשיחה עם אמו של המתלונן, היא מסרה כי בנה הבחין בהצתה בשעה 21:12 לערך, ללמדך שאת הנתון שמסר המתלונן (21:15) הוא לא בדה מלבו.

ב.הראיה העיקרית כנגד העורר היא גרסתו של המתלונן, לפיה הוא זיהה את האדם שהצית את חבילות הקש. כאן המקום להדגיש, כי אין מדובר במפגש אקראי בין שניים שלא הכירו עד אז, אלא במי שביניהם קיימת היכרות ממושכת, שהיתה מלווה במחלוקת קשה בעקבות הטענה כי העורר השתלט על שטח שאינו שלו. וכך מצא זיהויו של העורר בידי המתלונן את ביטויו בהודעה מיום 1.7.06: "ראיתי את יוסי [ העורר ] עם אופנוע שחור וקסדה שחורה עם צמיד צהוב על יד ימין, אני חושב שהוא עמד, הוא יצא בדיוק עם האופנוע, יש לו אופנוע מנהלים שחור אני מכיר אותו ואת האופנוע שלו ... אני ראיתי את יוסי בטוח זה רק הוא. הוא חבש קסדה אבל אני יודע שזה הוא".

ג.את השופט המלומד של בית-המשפט המחוזי הטרידה האפשרות שהמתלונן טעה בזיהוי, מתוך אותה אמונה שקיננה בו כי מי שביקש את רעתו הוא העורר ולא אחר. ברם, סבורני כי זהו עניין לבית-המשפט שידון בתיק גופו לענות בו. אכן, בית-המשפט אינו פטור בשלב זה מלבחון טענות הגנה אפשריות שמעלה נאשם, אולם לא מצאתי בסיס לאותה השערה לפיה הזיהוי עלול להיות שגוי. אדרבא, כאמור מדובר בהיכרות ממושכת בין המתלונן לעורר, ונראה כי לעורר לא היה קושי לזהות את הנמלט עקב התאורה שגרמה השריפה ואורות רכבו שהיו מופנים אל הזירה.

ד.לו היתה ניצבת גרסתו של המתלונן לבדה, אפשר שהייתי מצטרף לדעתו של בית-המשפט המחוזי ומותיר את ההחלטה בערעור על כנה. אולם, כפי שיפורט להלן, יש בידי המשיבה ראיות נוספות, נסיבתיות כולן, שמשקלן המצטבר תומך בזיהויו של העורר בידי המתלונן.

כוונת הדברים היא לכך, שעל ידו השמאלית של העורר (ולא הימנית, כטענת המתלונן) נמצא צמיד; העורר מחזיק באופנוע שחור, ושוטר שהגיע לביתו מצא כי מנועו חם. אכן, לבית-המשפט הוגש תצהיר של אחד, מר חיים ורסנו, ועל פי האמור בו שהה העורר בביתו בכפר-סבא בליל ההצתה, החל ממה שהוגדר כ"לקראת השעה 21:00". ברם, אף שהיה בנתון זה כדי לסייע בידי העורר להוכיח את חפותו, הוא לא הזכיר אותה כלל בחקירתו. נהפוך הוא. כאשר נחקר סמוך לאחר מעצרו (ראו ההודעה מיום 4.7.06 שעה 00:15), ונשאל מה עשה ביום האתמול החל מהשעה 17:00, השיב: " אני הייתי בבית ". לשאלה מי היה איתך אתמול בין השעה 17:00 עד שעוכבת, השיב: " אף אחד. אני הייתי היום בטבריה וזהו ". תשובה דומה נרשמה מפיו גם בהודעה מיום 2.7.06 שעה 22:45: " הייתי בבית רואה כדורגל ואז באה המשטרה ". נדמה כי אין צורך לומר כי תשובות אלו רחוקות מלהתיישב עם גרסתו של ורסנו, ועובדה זו לא זו בלבד שאינה מסייעת להגנת העורר, אלא שהיא אף עשויה לחזקת את ראיות המשיבה, הואיל והיא מצביעה על התנהגות מפלילה.

4.המסקנה המתבקשת מכל האמור עד כה היא, שזיהויו של העורר בידי המתלונן נתמך בשורה של ראיות שמשקלן אינו מבוטל כלל וכלל, ועל כן נכון היה לקבוע כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. אולם, גם במצב זה מעצרו של העורר אינו בבחינת תוצאה המתבקשת מאליה, הואיל ומכוח סעיף 21(ב)(1) מצווה בית-המשפט לבחון אם ניתן להשיג את מטרות המעצר על ידי שימוש בחלופה אחרת. כך נהג בית-המשפט המחוזי, שהורה על הכנתו של תסקיר מבחן. בפועל הוגשו שלושה תסקירים, ומהם עלה כי שרות המבחן בחן את החלופה המוצעת בטבריה, ואף שהתרשם כי אלה אשר הציעו את עצמם לפקח על העורר הנם בעלי מוטיבציה למלא את תפקידם כראוי. אולם, השרות נמנע מהמלצה לעשות שימוש בחלופה זו, הואיל ובלבו עלו סימני שאלה ביחס ליכולתו של העורר לקבל את עובדת היותו נתון בפיקוח.

5.במצב זה, ונוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, סבורני כי ההחלטה לשחררו אינה יכולה לעמוד. מדובר במי שהוכיח במעשיו כי נשקפת ממנו סכנה מוחשית, ואת הסכנה הזו אין להניח לפתחם של המתלונן ובני משפחתו. לפיכך, אני דוחה את הערר בש"פ 6542/06, מקבל את הערר בבש"פ 6543/06 ומורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בת"פ 40192/06 של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב.