בש"פ 655/10 חן דוידוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בפתח-תקווה מיום 7.1.10 (כב' השופטת ק' רג'יניאנו) בעמ"ת 09-12-29633, לפיה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 23.12.09 (כב' השופט ש' שטרנליכט) בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד

תום

ההליכים נגדו (עמ"ת 29633-12-09).

1.

כנגד העורר הוגש ביום 21.7.09 כתב אישום ל בית משפט השלום בפתח תקווה הכולל חמישה אישומים בעבירות אלימות ואיומים כלפי אשתו וכלפי חברותיה באירועים שונים בתאריכים 18.7.09 ו-19.7.09. במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

2 על פי עובדות האישום הראשון בכתב האישום, בתאריך 18.7.09, בעת שהותם בחוף הים בת"א, התגלע ויכוח בין העורר לבין אשתו מזה שנתיים (להלן: המתלוננת ) על רקע שהייתה של נלי, חברתה של המתלוננת, בביתם. העורר ירק על כתפה של המתלוננת, עזב את המקום וחזר לביתם. בסמוך לכך, התקשר העורר למתלוננת וביקש ממנה שתגיע הביתה תוך 25 דקות על מנת לקחת את חפציה מהבית. המתלוננת, שחששה מהעורר, ביקשה מנלי ומחברה נוספת בשם מעיין לקחת עבורה את החפצים מן הבית, בעודה ממתינה ברחוב. העורר איים על מעיין כי אם המתלוננת לא תגיע הביתה, הוא יתלה את כלבתה של מעיין. בהמשך תקף העורר את נלי שאספה בגדים עבור המתלוננת בכך שאחז בחוזקה בידה ודחף אותה לעבר דלת הבית וכתוצאה מכך נחבטה נלי בדלת הבית ונגרם לה סימן כחול, ולאחר מכן אחז העורר בשמלתה, דחף אותה לעבר המדרגות ונלי נפלה ושמלתה נקרעה. כן איים העורר על נלי באומרו שיהרוג אותה. בסמוך לשעה 18:00 הגיעה המתלוננת לבית והחל ויכוח בינה לבין העורר שכעס על כך שנלי ומעיין

הגיעו לקחת את חפציה. המתלוננת ניסתה לצאת מן הבית, אך העורר משך בשערותיה, הכה אותה בצווארה, נעל את הדלת ובעט בהמשך במתלוננת. בהמשך, השליך העורר חפצים לעבר המתלוננת ושרף את יומן העבודה שלה. מיד ובסמוך, אמר העורר למתלוננת כי הוא אוסר עליה לצאת מהבית, ללכת לעבודה, לשוחח עם חברותיה ודרש כי תסתובב עירומה בבית. למשמע הדברים אמרה המתלוננת לנאשם כי היא לא נכונה לחיות בתנאים אלה, והעורר בתגובה נטל סכין מטבח ואמר למתלוננת "אוקיי, תצאי", ובכך איים עליה. כתוצאה מהמעשים המיוחסים לעורר, נגרמו למתלוננת סימן אדום באורך 3 ס"מ בצוואר ושריטה במותן ימין.

האישום השני מייחס לעורר עבירת איומים על א' העובדת עם המתלוננת. על פי הנטען, בתאריך 18.7.09 בסמוך לשעה 16:00 התקשר העורר לא' והודיע לה כי המתלוננת לא תגיע לעבודה, וכי בדעתו לקשור את המתלוננת בבית עירומה משך שלושה שבועות. בתגובה לדרישתה של א' לשוחח עם המתלוננת, אמר העורר לא' כי אם מישהו יתקרב לדלת ביתם הוא ישים למתלוננת ולעצמו סכין בגרון, ובכך איים על א'.

על פי האישום השלישי, בתאריך 19.7.09 בשעות הבוקר נתגלע ויכוח בין העורר למתלוננת על רקע אי שביעות רצונו של העורר מהתייחסות המתלוננת לדרישותיו והוא איים על המתלוננת שאם תנסה לצאת מהבית הוא ירצח את הילדים של ל' חברתה.

האישום הרביעי בכתב האישום ייחס לעורר מעשי תקיפה ואיומים שאירעו כשנה לפני האירועים המתוארים לעיל, על רקע סכסוך בעניין רכישת מכשיר טלוויזיה מחברתה של המתלוננת. העורר אמר לחברתה של המתלוננת בטלפון כי ישבור מטאטא

על המתלוננת שאינה שומעת בקולו, איים על החברה

כי ירצח אותה אם תעז להתקרב למקום עבודתה של המתלוננת או תנסה לשוחח עימה בטלפון, וכן תקף את המתלוננת באמצעות מגֵב בגבה, בעודה שוכבת על הרצפה.

על פי האישום החמישי, בתאריך 19.7.09 הגיעו שוטרים לעצור את העורר במקום עבודתו. העורר התנגד למעצרו והפריע לשוטרים במילוי תפקידם.

3.

בתסקיר מעצר מיום 2.8.09 שלל שירות המבחן את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, נוכח סיכון גבוה להמשך מעורבותו של העורר במצבים אלימים בתוך המסגרת המשפחתית ומחוצה לה, בהיעדר תובנה לבעיותיו ובשל תוקפנות ותסכול שגילה העורר על רקע מעצרו. זאת, למרות ההתרשמות החיובית של שירות המבחן מהמפקחים המוצעים, חברים של העורר, המתגוררים באשקלון. גם התסקיר המשלים שניתן בעניינו של העורר חזר על אותה המלצה, ו בית משפט

השלום (כב' השופטת ש' רפאלי) הורה ביום 16.8.09 על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

4.

העורר פנה ל בית המשפט בבקשה לעיון חוזר, בגדרה התבקש בית המשפט להורות על שחרורו לחלופת מעצר. את הבקשה תמך העורר בחוות דעת של מר אולמן, עובד סוציאלי שיקומי אשר נפגש עמו מספר פעמים בבית המעצר. בחוות הדעת, עמד מר אולמן על השתלשלות התדרדרות היחסים בין בני הזוג, והמליץ על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת. בהחלטתו מיום 18.11.09 הורה בית המשפט

(כב' השופט שטרנליכט) על הגשת תסקיר משלים. התסקיר המשלים מיום 21.12.09 בא בהמלצה לבחון את התאמתו של העורר להשתלב במסגרת טיפולית לגברים אלימים בהוסטל "בית נועם".

5.

בהחלטתו מיום 23.12.09 דחה בית משפט השלום (כב' השופט נ' שטרנליכט) את הבקשה לשחרר את העורר לבית נועם או למעצר בית ולא נעתר לבקשה לקבלת תסקיר משלים נוסף בעניין חלופת מעצר נוספת. באשר לחלופת המעצר הטיפולית, ציין בית המשפט כי המלצת שירות המבחן אינה ברורה, נוכח האמירה בתסקיר כי הליך המעצר הוא שמהווה גורם מדרבן להסכמתו של המשיב להשתלב בהליך הטיפולי. מכאן הסיק בית משפט קמא כי יש בכך כדי להטיל צל על רצינות כוונותיו של המשיב להשתלב בהליך טיפולי ובאפשרות לשחררו לחלופה של בית נועם, שאיננה מסגרת סגורה. בסיפא להחלטתו, חזר בית המשפט והורה כי ורר יישאר במעצר עד לתום ההליכים נגדו.

6.

ערר שהגיש העורר על החלטה זו ל בית המשפט המחוזי נדחה כאמור ביום 7.1.10 (כב' השופטת ק' רג'יניאנו). בסיפא להחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי "נוכח המסוכנות הגבוהה העולה מכתב האישום ועמדת שירות המבחן לגבי מסוכנותו, לא מצא כי נפל פגם בהחלטתו של בית משפט

קמא".

על החלטה זו נסב הערר שבפני.

7.

לטענת העורר, חל כיום שינוי של ממש במצבו, הוא הפנים את הבעייתיות שבהתנהגותו האלימה ומעוניין להשתלב במסגרת טיפולית לגברים אלימים ולשקם את מערכת היחסים עם המתלוננת, החפצה בכך אף היא. רוב המעשים המיוחסים לו בכתב האישום היו נקודתיים והשתרעו על פני יומיים בלבד מתוך תקופת של תשע שנים בהן הוא נמצא עם המתלוננת. בנסיבות אלה, טען העורר כי יש להעדיף את אינטרס השיקום כפי שעולה גם מהתסקיר המשלים מיום 21.12.09 שבא בהמלצה על שחרורו לחלופת מעצר טיפולית. לשיטת העורר, המלצתו של שירות המבחן הינה חד משמעית ויש לשחררו לבית נועם או לחילופין למעצר בית בפיקוחם של בני הזוג שנמצאו מהימנים על שירות המבחן. העורר מדגיש גם את תקופת מעצרו הממושכת (מעל 6 חודשים) מבלי שמשפטו החל (דיון לצורך מתן מענה לכתב האישום נקבע ליום 8.2.10).

המשיבה חזרה והביעה התנגדותה לשחרורו של העורר, נוכח המסוכנות העולה מהמעשים המיוחסים לו, וכפי שהדבר משתקף מחומר הראיות.

8.

בעבירות של אלימות במשפחה, ובמיוחד בעבירות של בן זוג כלפי בת זוגו, עוצמת האלימות הפיזית אינה המדד הבלעדי, אף לא המדד העיקרי, לבחינת מסוכנותו של הנאשם. על בית המשפט

לבחון את "הצבע והגוון" של המסוכנות על רקע מכלול התנהגותו של הנאשם כלפי בת הזוג. במקרה דנן, כתב האישום וחומר הראיות מציגים תמונה עגומה של התייחסות רכושנית-שתלטנית-כוחנית-תוקפנית של העורר כלפי המתלוננת, התנהגות חסרת שליטה וגבולות, אימפולסיביות וחוסר יכולת "לספור עד עשר" לפני ההתפרצות הבאה. לכן, התמונה הכוללת המצטיירת מחומר הראיות, מצביעה על מסוכנות.

אילו עצרנו את הילוכנו בנקודה זו, היה מקום לדחיית הערר. אלא שדומה כי במהלך חצי השנה שחלפה מאז מעצרו של העורר, חל שינוי שיש לקחת בחשבון.

9.

זו הפעם הראשונה בחייו של העורר שהוא נמצא במעצר. בתחילת הדרך, לא היה בכך כדי לשנות מאורחותיו של העורר. כך עולה מהתסקירים הראשונים בעניינו ומחוסר נכונותו לשתף פעולה עם שירות המבחן, וכפי שאמר העורר גם במהלך הדיון בפני, הוא "האשים את כל העולם" במצבו. עם חלוף הזמן, דומה כי חל שינוי בעורר,

שתיאר בפני שירות המבחן תהליך של התבוננות פנימית ומודעות לבעייתיות שבהתנהגותו האלימה וביקש להשתלב בטיפול. לטעמי, אין נפקה מינה אם הליך המעצר היווה גורם מדרבן להסכמתו של העורר להשתלב בטיפול, שמא מתוך שלא לשמה יגיע לשמה.

10.

לא פחות חשוב מכך הוא השינוי שחל במתלוננת, הנמצאת בקשר טלפוני יום-יומי שוטף עם העורר ומבקרת אותו מדי שבוע בבית המעצר. המתלוננת פנתה במכתב ל בית המשפט , והדגישה כי אינה פוחדת מהעורר ואינה חשה מאויימת על ידו, והיא מבקשת להתחיל בטיפול זוגי שיעזור להם בהמשך חייהם המשותפים.

עם התגברות המודעות ל"תסמונת האשה המוכה", בתי המשפט נזהרים מלהסתמך על בקשות והצהרות של מתלוננות המבקשות על בני זוגם האלימים, לעיתים, גם בשל החשש שמא הדברים נאמרים בשל לחצים חיצוניים. ברם, כל מקרה יש לבחון לגופו על פי נסיבותיו ועל פי הדמויות שעומדות בפני בית המשפט. לא בכל מקרה יש

לפטור את הדברים מתוך גישה פטרנליסטית המבטלת "אוטומטית" את דברי המתלוננת, מחשש שבתסמונת האשה המוכה עסקינן. במקרה דנן, המתלוננת נמצאת בתהליך טיפולי פרטני, דומה כי היא יודעת כיום לעמוד על שלה והיא נחושה שלא לאפשר לעורר לחזור על דפוסי התנהגותו בעבר כלפיה. המתלוננת התייצבה בדיון שבפני, שמעתי את דבריה והתרשמתי כי היא מאמינה בכוחותיה ובאפשרות כי העורר ישנה אורחותיו ויתאפשר לבני הזוג להיחלץ מדפוס היחסים הפתולוגי ששרר ביניהם בעבר. גם מהתסקיר האחרון של שירות המבחן עולה כי המתלוננת מעוניינת בשיקום הקשר הזוגי עם העורר ומבקשת כי ישתלב במסגרת טיפולית לגברים אלימים. מכאן המלצת שירות המבחן, בתסקירו האחרון, כי יש לבחון בעיתוי הנוכחי את התאמתו של העורר להשתלב במסגרת טיפולית כזו בהוסטל "בית נועם".

11.

אשר על כן, אני מקבל את הערר במובן זה שהדיון יוחזר בהקדם ל בית משפט

השלום, על מנת שיורה לשירות המבחן להמשיך במהלכים לבחינת אפשרות קליטתו של העורר בהוסטל "בית נועם". אבהיר כי בית משפט השלום רשאי לבחון שילוב של חלופות מעצר אחרות, כגון, מעצר בית בשילוב פיקוח מעצר ושיחות פרטניות של שירות המבחן , והכל על פי שיקול דעתו של בית המשפט.