בש"פ 6553/06 תחסין עבדל האדי נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יוחס לעורר ביצועם של 5 מעשי שוד להם היו מאפיינים דומים. בכולם הגיע השודד לקיוסקים בגוש דן כשהוא רכוב על אופנוע וחבוש בקסדה, ותוך איום באקדח דרש וקיבל מקורבנותיו כסף ורכוש נוסף. בכל המקרים דרש השודד מהמתלוננים לשכב על הרצפה, ואז נמלט מן המקום. כן נטען, כי העורר גנב קטנוע ממקום חנייתו (האישום השישי), והחזיק בסם מסוכן מסוג קוקאין שלא לצריכה עצמית (האישום השביעי).

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ומכאן הערר שבפני.

2.מעשי השוד תועדו, בחלקם, במצלמות, ונראה כי מדובר בשיטת פעולה זהה. אולם התשובה לשאלה אם מדובר במבצע אחד, תלויה במידה רבה בראיות שאספה המשיבה להוכחתו של האישום החמישי. על פי הנטען באישום זה, הגיע השודד לקיוסק ברחוב מנחם בגין 27 בתל-אביב, כשהוא רכוב על הקטנוע הנזכר באישום השישי, ושנגנב ממקום חנייתו ימים ספורים בלבד לפני השוד. מספר הרישוי של קטנוע זה נקלט בעדשת המצלמה שהיתה מותקנת מחוץ לקיוסק, ובעקבות כך אותר הקטנוע כשהוא חונה במרחק לא רב מביתו של העורר. בבדיקת הקטנוע נמצאה טביעת אצבעו של העורר על ידית האחיזה של המושב האחורי. העורר נתבקש לתת הסבר לממצא זה, והשיב כי הוא חובב של אופנועים, ולעתים הוא נוגע בהם ואף יושב עליהם, ואפשר שבדרך זו נותרה טביעת אצבעו גם על אותו קטנוע.

הסבר זה מעורר יותר מאשר תהיות, במיוחד נוכח העובדה העולה מעיון בתצלומים שהונחו בפני, ולפיה מבנה גופו החסון של השודד דומה להפליא למבנה גופו החסון של העורר. במצב זה רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע, כי לפחות ביחס לאישום החמישי עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. אם תוסיף לכך את חומרת העבירה שהעורר חשוד בביצועה באישום זה, את עברו הפלילי המכביד ביותר, והיותו אסיר ברישיון, שוב אין ספק כי בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים, לא נפל פגם כלשהו. אולם, בכך לא מסתיימת הפרשה, הואיל ומתוך הצילומים והצפייה בתקליטור שנמסר לי על ידי המשיבה, הוספתי ולמדתי את אלה: ראשית, השודד באישומים הראשון, השני והרביעי נראה חובש לראשו קסדה זהה, ומעדות חברו של העורר (אלי בן אבו) עולה, כי לעורר היתה נגישות לקסדה מסוג זה. שנית, העיון בתצלומים והצפייה בתקליטור מלמדים עוד, כי במעשי השוד בהם עוסקים האישומים הראשון, הרביעי והחמישי, לבש השודד אותה חולצה ממש. הנה כי כן, בפנינו מערכת של ראיות אשר עשויה להוביל, בסופו של יום, למסקנה כי העורר אינו רק מבצעו של השוד נושא האישום החמישי, אלא גם של מעשי שוד נוספים מאלה המפורטים בכתב האישום. מסקנה זו, המצביעה על מסוכנות גבוהה, מחזקת ביתר שאת את הצורך למנוע מהעורר להתהלך חופשי עד לתום משפטו, ומכאן דעתי כי דינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.