בש"פ 6566/03 יעקב וידרשטיין נ. פרקליטות המדינה

העורר, המואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של סחר בבני-אדם לעיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, כליאת שווא, עיכוב דרכון, תקיפה, והבאת אדם לידי מעשה זנות, נעצר עד תום הליכי המשפט נגדו.

העבירות המיוחסות לעורר, מקימות חזקת מסוכנות, ואכן, נכון היה לעוצרו, ובלבד שמשפטו יתקדם בקצב ראוי וייעשה מאמץ לסיימו בתקופה הקבועה בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). והנה, הדיון הראשון לשמיעת ההוכחות במשפטו של העורר נקבע למועד שהוא 11 חודשים לאחר תחילת המעצר, לאמור, חודשיים לאחר תום התקופה שבה היה אמור בית-המשפט לסיים את המשפט במתן הכרעת-הדין. בנסיבות אלה, מאז יום 24.7.03, שבו התחלתי לדון בערר שהגיש העורר, ניתנו על-ידי מספר החלטות, בגדרן התבקשה המדינה לשוב לבית-המשפט, ולבדוק את האפשרות להקדמת הדיון, או, לחלופין, לשמיעה מוקדמת של קורבנות העבירה, שממילא צריכות היו לעזוב את הארץ.

אלא שמאמצים אלה לא צלחו, וכל שנעשה הוא שינוי כמעט חסר ערך של קביעת הדיונים ימים ספורים לפני תום תקופת תשעת החודשים הקבועה בחוק המעצרים.

בנסיבות אלה, ביקשתי משירות-המבחן להגיש תסקיר מעצר. ואכן, שירות-המבחן מצא חלופת מעצר המפחיתה מן המסוכנות של העורר, המתבקשת כאמור מאופי העבירות בהן הואשם.

השאלה העומדת בפניַ היא כיצד לאזן בין הצורך בשמירה על שלום הציבור לבין זכות העורר לחירות. כאן עלינו לזכור כי המעצר נועד אך ורק להגן על שלום הציבור. לעורר עומדת חזקת החפות, שלה אף יש משקל מיוחד לנוכח עברו הנקי. על רקע זה, ראוי לחזור למושכלות ראשונים.

סעיף 61 לחוק המעצרים קובע:

נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה.

הכלל הבא לביטוי בהוראה זו, המשקף את האיזון הראוי בין זכות יסוד האדם לחירות, לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור, קובע כי, במקרים רגילים, תקופה של תשעה חודשים מספקת לביסוס אשמו של נאשם, וכי אין להחזיקו במעצר מעבר לתקופה זו.

אכן, סעיף 62 לחוק המעצרים מסמיך שופט של בית-המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר, אף זאת לתקופות שאינן עולות על 90 יום, ללא הגבלת תקופת המעצר הניתנת להארכה. אלא, שבסמכות זו יש לעשות שימוש רק במקרים חריגים ויוצאי-דופן, כאשר בירור המשפט עצמו מחייב התדיינות ממושכת. שכן, אחרת היוצא מהכלל יהפוך, עקב אילוצי השעה המוטלים על מערכת בית-המשפט, לכלל, והוראת החוק – לאות מתה.

אין לראות בסמכות ההארכה כאמור משום מתן היתר להחזקת נאשם לתקופה בלתי-מוגבלת, תקופה הנמשכת ככל שיידרש לבית-המשפט, על-פי יומנו, לסיים את משפטו. אך גם מובן הוא, כי בכל מקרה ראוי לבחון את רמת המסוכנות.

במקרה שבפנינו, המשפט עומד להתחיל בתום התקופה הסטטוטורית, תשעה חודשים, וכבר עתה ברור כי ההתדיינות לא תסתיים בתום אותה התקופה, ויידרשו הארכות שאת מספרן קשה להעריך. בנוסף, כאמור, שירות-המבחן המליץ על חלופת מעצר. לדידי, מוטב היה, כמובן, לו התקיים משפטו של העורר בקצב ראוי, או, למיצער, אם היה מתחיל במהלך תקופת המעצר הסטטוטורית ולא בסופה.

באזני את כל האמור לעיל, הגעתי לכלל-דעה כי יש לקבל את הערר.

העורר ישוחרר איפוא בתנאים מגבילים, אשר ייקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

עד לקביעת תנאים אלה, יישאר העורר במעצר.