בש"פ 6572/97 מוסא אלסנע נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' אבידע) החליט (ב"ש 6827/97) לעצור את העורר עד תום ההליכים שהוגשו נגדו באישום על החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, עבירות בנשק וקבלת נכסים שהושגו בפשע. על כך הוגש ערר זה.

כתב האישום הוגש נגד העורר ונגד אחיינו דבלאן בן אחמד טרבין (להלן - דבלאן). לפי כתב האישום נתפס בביתו של העורר סם מסוג הרואין בכמות של 180 גרם וכן אקדח (שנגנב בפריצה לבית פרטי) עם תחמושת.

בית המשפט המחוזי החליט שדי בממצאי התפיסה כדי להקים עילת מעצר נגד העורר. לאחר מכן מסר דבלאן גירסה לפיה הסם שנתפס שייך לו ולא לעורר. ואלה דבריו של דבלאן כפי שהובאו בהחלטה של בית המשפט המחוזי (מיום 24.7.97): "את הסם שאליו מתייחס כתב האישום הוא מצא בשטח פתוח, לאחר שראה מאן דהוא מטמינו באדמה, וכי לאחר שאותו אדם התרחק מהמקום חיפש במקום ששם ראה שאותו אדם הסתיר דבר מה, ואכן מצא את הסם ולקחו לבית המבקש [הוא העורר שבפנינו], דודו, שם החביאו בטרקטורון שאותו קנה ימים ספורים קודם לכן בדהריה". על יסוד גירסה זאת הופרד משפטו של דבלאן ממשפטו של העורר, דבלאן הודה במשפטו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הורשע ודינו נגזר למאסר של ארבע שנים וכן מאסר על-תנאי.

העורר, הטוען כי הסם שייך רק לדבלאן, ולו עצמו אין חלק ונחלה בסם, ביקש עיון חוזר בהחלטה לעצור אותו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע, בהחלטה החדשה, כי אין הוא צריך לחוות דעה בשאלה מה השפעת גירסתו של דבלאן על משקל הראיות נגד העורר. הוא ציין כי מאז ההחלטה הראשונה העמיקה המשטרה את חקירתה, ובבדיקות המחלקה לזיהוי פלילי נמצאה טביעת אצבע של העורר על השקית בה נתפס הסם. בא-כוח העורר העלה טענות שונות נגד הקבילות או המשקל של ממצא זה. אך בית המשפט דחה טענות אלה. הוא סבר שטביעת האצבע אף היא ראיה לכאורה. לפיכך סירב בית המשפט לשנות את ההחלטה בדבר מעצר העורר עד תום ההליכים.

על החלטה זאת הוגש הערר שבפני. בערר חוזר בא-כוח העורר על הטענות שהועלו בפני בית המשפט המחוזי. טענתו העיקרית היא שכל האשמה בנוגע להחזקת הסם רובצת על דבלאן, לפי גירסתו של דבלאן, ולו עצמו אין כל נגיעה לסם. אולם, כפי שבית המשפט המחוזי ציין, קיימות די והותר ראיות לכאורה המפריכות טענה זאת, עד שאין צורך להסתמך על החזקה שסם הנמצא בביתו של אדם נמצא גם בחזקתו של אותו אדם. עברתי על חומר החקירה ומצאתי לכך ראיות לא מעטות, ואציין רק חלק מהן. ראשית, כאשר הסם נתפס על ידי המשטרה בבית העורר, נגד עיניו, והוא נשאל למי שייך הסם, תשובתו היתה: "אין לי מה לדבר אתכם". שנית, טביעת האצבע של העורר שנמצאה על גבי שקית הסם הרי היא, על אף כל הטענות של בא-כוח העורר, ראיה חזקה. שלישית, בחיפוש שנערך בביתו של העורר נמצאו גם מאזניים אלקטרוניות, בארון הבגדים שבחדר השינה של העורר, ועליהם נמצאו שרידי סם מסוג הרואין. דבלאן, בהודעתו למשטרה, טען שהמאזניים אינם שייכים לו. רביעית, הגירסה של דבלאן על הדרך בה מצא את הסם והחביא אותו בטרקטורון שבבית העורר, גירסה עליה מסתמך העורר כדי לרחוץ בנקיון כפיו, היא תמוהה ביותר. בא-כוח העורר הגיש לי תסקיר על דבלאן, שהוכן על ידי שירות המבחן והוגש לבית המשפט שדן במשפטו של דבלאן. בא-כוח העורר הגיש תסקיר זה כדי לתמוך בטענה שדבלאן התגורר לאחרונה בבית העורר. אך בתסקיר זה נאמר על גירסתו של דבלאן, לפיה מצא את הסם והסתיר אותו בטרקטורון שבבית העורר ללא ידיעת העורר, כך: "דבלאן דבק בגירסא זו של נסיבות העבירה, אשר להתרשמותנו רב בה הדמיון על פני עובדות המציאות ... להערכתנו דבלאן נמנע מלשתפנו בכל פרטי הסתבכותו. התייחסותו לעצמו כמבצע היחיד של העבירה מצביעה מחד על לקיחת אחריות אישית ומאידך מסתירה דמויות אחרות אשר לדעתנו קיימות בפרשה זו".

סיכומו של דבר, נגד העורר עומדת החזקה כי הסם שנתפס בביתו נמצא בהחזקתו, כשהיא מחוזקת על ידי ראיות שונות, וגירסתו התמוהה של דבלאן אין בה כדי לשלול את משקלן כראיות לכאורה, המקימות עילת מעצר נגד העורר.

בנסיבות המקרה גם אין הצדקה לחלופת מעצר. מדובר בכמות גדולה מאד של סם מסוג הרואין. אף כי העורר מואשם רק בהחזקת הסם שלא לצריכה עצמית, חזקה היא כי סם בכמות כזאת מוחזק לצורך מסחר בסם. ומדיניות נקוטה בידי בית משפט זה במקרים מעין אלה, שבדרך כלל אין בהם הצדקה לחלופת מעצר.

לפיכך אני מחליט לדחות את הערר.