בש"פ 658/07 קשויר ויסאם נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר דין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 23.03.03. הבקשה הוגשה ביום 22.01.07 על ידי המבקש עצמו, שהינו אסיר בלתי מיוצג. לטענת המבקש בא כוחו, אשר ייצגו בערכאה דלמטה התבקש להגיש ערעור בעניינו ולא עשה כן, ולכן האיחור בהגשת הערעור, והבקשה דנן. המבקש הודה במסגרת עסקת טיעון בעבירת נסיון לרצח, הדחה ועבירות נוספות, ונידון ל-12 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המבקש טוען כי העונשים שהוטלו על שותפיו לעבירה היו עונשים קלים בהרבה, ומכאן ערעורו. נוכח טעמי הבקשה נתבקשה עמדתו של עו"ד בולוס, בא-כוחו בערכאה הראשונה. עו"ד בולוס הודיע (ביום 28.3.07) כי לא היתה אליו פניה לייצוג בערעור, ואם היתה פניה מעין זו לעובדי משרדו, לא הובאה הפניה לידיעתו.

2.

המשיבה מתנגדת לבקשה. היא סבורה כי אין בתגובתו של עו"ד בולוס, בא כוח המבקש בערכאה הראשונה, תמיכה בטענת המבקש לפיה נתבקש להגיש ערעור על גזר הדין ולא עשה כן. עוד טוענת המשיבה, כי לעניין העונשים שהוטלו על שותפיו של המבקש לעבירה, הרי שעניינם שונה, השותפים הורשעו בעבירות קלות יותר ונסיבותיהם שונות . אשר על כן, לא מוצדקת היענות לבקשתו.

3.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אמנם, הדין אינו דורש קיומו של "טעם מיוחד" לשם הארכת מועד בדין הפלילי (ראו: סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). אף יש ליתן משקל לנסיבות נוספות בהליכים מסוג זה, כמו למשל היעדר ייצוג משפטי שהשלכתו יכולה להיות, בין היתר, אי ידיעת המועד הקבוע בדין להגשת הערעור או אי יכולת להגיש את הערעור במועד. אולם, נסיבה נוספת לה יש ליתן משקל ראוי היא משך האיחור. בענייננו, הגיש המבקש בקשתו להגשת ערעור, כארבע שנים לאחר שנגזר דינו. זהו איחור משמעותי ביותר, שלא לומר קיצוני. הנטל על המבקש במצב דברים זה הוא כבד ביותר, ובנטל זה לא עמד. טענה בדבר אי ידיעת המועד להגשת הערעור או אי יכולת להגיש את הערעור אינה יכולה להישמע במסגרת זמן זה. אפילו לא במצב דברים בו, לטענת המבקש, בא כוחו בערכאה דלמטה נתבקש להגיש ערעור ולא עשה כן. מה גם שהאחרון דוחה טענה זו, והמבקש לא הניח תשתית ראיתית שיש בה כדי להוכיח אחרת. די בכך בכדי לדחות בקשה זו. אשר לטענת המבקש לחוסר אחידות בענישתו למול ענישת חבריו לחוליה, מציין בית המשפט קמא מפורשות כי העונשים שהוטלו על חברי החוליה האחרים, הוטלו תוך שקילת נסיבותיהם האישיות (פסקה 16 לגזר הדין). עונשו של המבקש הוטל גם הוא בשים לב למכלול נסיבותיו האישיות (פסקה 20 לגזר הדין), ולחומרא והקולא של כל אחת מן העבירות שביצע. לפיכך, גם סיכוייו של המבקש בהליך, נסיבה נוספת לה יש ליתן משקל בבקשה מסוג זה, אינם טובים. מטעמים אלה, דין הבקשה להידחות, וכך אני מורה.