בש"פ 6580/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט לנוער בבאר-שבע נטען, כי בתאריך 18.12.05 שילחו הנאשמים וקטין נוסף (להלן: ע. א.) אש במזיד בעסק, וגרמו לנזק הנאמד בסכום של כ-78 אלף ש"ח (האישום הראשון). כן נטען, כי בתאריך 5.5.06 התפרצו העוררים לשלושה בתים בישוב להבים, וגנבו מתוכם פרטי רכוש שונים (אישום שני, שלישי ורביעי). בתאריכים 9 ו-10 במאי 2006 התפרצו העוררים ביחד עם אחר לשני בתים נוספים בלהבים (אישומים חמישי ושישי). באישום השביעי נטען, כי בעת היותם עצורים, הדיחו העוררים את ע. א. לחזור בו מגרסה מפלילה שמסר. לבסוף, נטען כי בעת שביצע העורר 1 את המעשים שיוחסו לו, הוא הפר צו בדבר מעצר בית שניתן נגדו בחודש מרץ 2006.

2.עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העוררים עד תום ההליכים. בבקשתה היא פרטה את הראיות שבידיה, ובמרכזן ניצבת עדותו המפלילה של שותפם ע. א. לה נמצא חיזוק בדברים שצולמו והוקלטו בסתר מפיהם של העוררים שעה שהופגשו עם ע. א. וניסו להדיחו לשנות את גרסתו. נוכח כל אלה קבע בית המשפט לנוער, ומסקנתו זו אושרה בערעור ואף מקובלת עלי, כי בידי המשיבה תשתית של ראיות לכאורה להוכחת עובדותיו של כתב האישום. בעקבות כך נשקלה על ידי בית המשפט האפשרות לשלב את העוררים במסגרת השמה חוץ ביתית, ומשהדבר לא הסתייע, ונוכח מעצרם הממושך של העוררים, הוחלט לשחררם למעצר-בית בבית דודתם בישוב חורה, ובפיקוחה.

3.כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי הקושי לאתר מעון בו יוחזקו העוררים, אינו מצדיק להניח את סכנתם לפתחו של הציבור. בית המשפט הוסיף ומנה לחובת העוררים את התנהגותם בעת החקירה; הניסיון להדיח את ע.א; וחוסר בשלותם לטיפול, כסממנים מובהקים למסוכנות גבוהה. בית המשפט הוסיף וציין לעניין זה, כי גם הערכאה הראשונה לא היתה משוכנעת שחלופת המעצר עליה הוחלט הינה ראויה. בנסיבות אלו הוחלט לקבל את הערר, ולהורות על מעצר העוררים עד תום ההליכים. עם זאת הורה בית המשפט המחוזי לשירות המבחן ופקידת הסעד המחוזית "לדאוג באופן מיידי להשמתם של [ העוררים ] באחד ממעונות חסות הנוער" (בלשון בית המשפט – ההדגשה במקור). בית המשפט הוסיף ואמר את אלה: "מאחר ובתחילת הדרך נמסר על ידי שירות המבחן שזמן ההמתנה הוא כחודשיים שלושה, דהיינו חודשים יולי-אוגוסט, ומאחר ומצויים אנו כבר בחודש אוגוסט, יערכו לשילובם באחד המעונות ללא דיחוי נוסף. לשם כך, יגיש שירות המבחן תסקיר משלים לבית משפט השלום לא יאוחר מיום 8.8.06 וביהמ"ש יקבע דיון באופן מיידי עם קבלת תסקיר זה ". (ההדגשה במקור). להשלמת התמונה אוסיף, כי ביום 6.8.2006 הוגש התסקיר הנוסף, והדיון בעניינם של העוררים עתיד להתחדש ביום 20.8.2006.

4.באי-כוחם המלומדים של העוררים סבורים כי החזקת שולחיהם בתנאי מעצר, כרוכה בסכנה מוחשית לשלומם ולעתידם. הם סבורים עוד, כי לא ניתן להשלים עם המצב השורר כיום בכל הנוגע להיקף הפתרונות הדל לטיפול בנוער עבריין במגזר הערבי, דבר הגורר תקופת המתנה ממושכת עד שיתפנה מקום במוסדות הספורים הקיימים, במהלכה שוהים הקטינים במתקן מעצר.

ביקורתם של באי-כוח העוררים על המצב הקיים, מקובלת עלי במלואה. אולם, גם במצב זה מצווה בית המשפט לתת את דעתו לא רק לצורך להגן על עניינם של הקטינים, אלא גם לחובה להגן על אינטרס הכלל, בו על פי הנטען פגעו העוררים פעם אחר פעם. וכאן המקום להדגיש, כי ההחלטה בדבר מעצר העוררים לא ניתקבלה בחופזה, אלא לאחר תקופה ארוכה בה הביעו גורמי הטיפול נכונות לבדוק את שילובם במעון פתוח. דא עקא, העוררים לא גילו להיטות להסתייע בגורמי הטיפול, ואף לא הסתירו את דעתם כי הם רואים במעון פתוח דרך קלה להימלט על נפשם.

הנה כי כן, מחד, מדובר בעוררים שסכנה נשקפת מהם שעה שהם מתהלכים חופשי, ומאידך, גם כשהוצעו מסגרות פחות נוקשות כדי לטפל בהם, לא היו העוררים להוטים להשתלב בהן. במצב זה, לא מצאתי כי נפל פגם במסקנתו של בית המשפט המחוזי שלא להסתפק באותה חלופה עליה החליט בית המשפט לנוער, הואיל וכמוה כהשלמה עם כך שהציבור יצטרך לחיות עם הסכנה הנשקפת מהעוררים. עם זאת, גם בית המשפט המחוזי לא ראה במעצר פיתרון רצוי, ומכאן נבעה הנחייתו לשירות המבחן ולפקידת הסעד המחוזית, לתור אחר הסדר הולם באחד המעונות, תוך שהוא מכתיב לוח זמנים קצר, ומורה לבית המשפט לנוער לשוב ולבחון את העניין. כאמור, אותו דיון עתיד להתקיים ביום א' הקרוב, כ"ו באב התשס"ו (20.8.2006), ובנסיבות אלו לא מצאתי מקום להתערבותי, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.