בש"פ 6584/06 אבבאו אלמה נ. מדינת ישראל

1.בתאריך 4.7.06, בשעת לילה מאוחרת, שדדה חבורה עליה נמנה העורר, פריטי רכוש שונים מנערים שישבו בגן ציבורי. האירוע התרחש בשעה 02:30 לערך, כאשר העורר, שני הנאשמים האחרים בתיק זה, ואחרים שזהותם נותרה עלומה, פגשו שני נערים ששבו מבילוי. את החבורה הנהיג אחד שכונה בפי חבריו "צ'יף", והוא דרש מאחד הנערים את שעונו ושרשרות שענד על צווארו, תוך שהוא מבהיר כי אם קורבנו לא ימלא אחר דרישה זו, יבולע לו. העורר נטל את מכשיר הפלאפון של אחד הנערים וסר הצידה כדי לקיים באמצעותו שיחה, וכאשר הבחין בחבריו שעצרו מונית כדי להסתלק מהמקום, השיב העורר את הפלאפון לבעליו ונסע עם חבריו.

האירוע השני התרחש כחלוף שעה, והפעם מדובר בשבעה קטינים, שעל פי המשיבה נטפלו אליהם העורר וחבריו. הקטינים נדרשו לרוקן את תכולת כיסיהם, והחבורה נטלה מהם שעונים, מכשירי טלפון סלולארי, שרשרת וסכום כסף, תוך איום לפגוע בהם.

זמן קצר לאחר מכן נעצרו העורר ושניים מחבריו, בעוד שיתר המעורבים נמלטו על נפשם. שעה שנעצר, נמצא בחזקת העורר אחד ממכשירי הטלפון שנשדדו באירוע השני. אוסיף עוד, כי העורר ביצע את אשר יוחס לו, תוך הפרה של צו בדבר מעצר בית שניתן נגדו בתיק אחר.

2.בית המשפט המחוזי, בפניו עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, מצא כי קיימות ראיות לכאורה לנטען בכתב האישום, ובהמשך קבע כי נוכח מסוכנות העורר וחבריו, נכון לעצור שניים מהם עד סוף ההליכים, בעוד שעניינו של השלישי (קטין), יידון בהמשך.

בערר שבפני טען בא כוחו המלומד של העורר, עו"ד ג' גבאי, כי לא הוכח קיומן של ראיות לכאורה, ולחלופין, נוכח משקלן המופחת של ראיות אלו, נכון היה לבחון עשיית שימוש בחלופת מעצר, לאחר שהיא תיבחן בידי שירות המבחן.

3.לו הצטמצם כתב האישום לעובדותיו של האירוע הראשון, אפשר שהיה מקום לקבוע כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, בסוגית ה"ראיות לכאורה". אולם, בעקבות האירוע הראשון בו היה העורר עד לשוד שביצעו חבריו, הוא לא הביע מחאה ולא מיהר לנתק את עצמו מעליהם, אדרבא, הוא חזר לזירה כדי לבצע עמם את מעשה השוד הנוסף. ואם באירוע הראשון ניתן היה לקבל, ולו בדוחק, את הסברו לפיו נתן לו קורבנו, מרצונו, לשוחח במכשיר הטלפון שלו, כיצד ניתן להסביר את העובדה כי אחד מהטלפונים שנגנבו באירוע השני נמצא בחזקתו של העורר?

4.נוכח כל אלה סבורני כי השאלה הטעונה הכרעה היא אחת – אם יש מקום לשוב ולעשות שימוש בחלופת מעצר בעניינו של העורר, חרף הפרתו של הצו בדבר מעצר בית שעמד נגדו. לחובת העורר ניצבים מספר נתונים: ראשית, הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו תוך הפרה של צו בית המשפט, ומי לידנו יתקע כי הפעם ינהג אחרת. שנית, לא רק עם כתב האישום הנוכחי נאלץ העורר להתמודד, אלא עם שלושה כתבי אישום נוספים, כולם בעבירות אלימות, שקורבנותיהן היו גם שוטרים. מנגד, מדובר במי שטרם הורשע באותן עבירות, וחשובה מכך העובדה כי מדובר באדם צעיר שכל עתידו לפניו, ואני מתקשה לזנוח כבר עתה את האפשרות כי ניתן עדיין להביא לידי כך שהעורר ישנה את אורחותיו.

על כן, ובטרם יוחלט כי תרופתו של העורר במעצר ממש בלבד, אני מורה לשירות המבחן להניח בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, במועד מוקדם ככל שניתן, תסקיר מעצר אודות העורר, ובעקבות כך מתבקש בית משפט קמא לשוב ולבחון אם להותיר את החלטת המעצר על כנה או לשנות ממנה.