בש"פ 6591/01 ענקי אייל נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין בבית משפט השלום באשדוד באשמות איום, כליאת שווא, תקיפה בנסיבות מחמירות ובאשמת שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית. כתב האישום מבטא בפועל התרחשויות שאירעו, על-פי הנטען בו, במהלך תקופה של מספר חדשים.

בחודש ינואר 2001 איים העורר, על-פי הנטען, על אשתו המתלוננת, בפגיעה שלא כדין בגופה בכך שהודיע לה: "אני אשתול אותך מתחת לאדמה. אני אקבור אותך". כשביקשה להתקשר למשטרה, תלש את מכשיר הטלפון ממקום חיבורו, נעל את דלת הבית על-מנת למנוע מן המתלוננת לצאת, סטר בפניה והכה אותה במכת אגרוף.

בחודש אפריל של אותה שנה, ניתן צו הגנה, לבקשת המתלוננת, בבית משפט לענייני משפחה באשדוד, ונאסר על העורר להיכנס לדירה בה התגוררה. על-פי האמור בכתב האישום, נכנס העורר לדירה ביום 19.4.2001 ושהה בה עד שנלקח מן המקום. ביום 22.4.2001 נצפה על-ידי אמה של המתלוננת, שעברה לגור עמה בגלל חששה של האחרונה מן העורר, כשהוא מצוי סמוך לדירתה של המתלוננת. בעת שביצע עבירה זו אחרונה, היה מצווה העורר לשהות במעצר בית מלא בבית הוריו, זאת לאחר שנעצר על-ידי המשטרה בעקבות הפרה קודמת של צו בית משפט שהתבצעה, כאמור, ביום 19.4.2001.

בית משפט השלום ציוה על מעצרו של העורר עד תום משפטו, וערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נדחה. הערר היום מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי.

עורכת הדין המייצגת את העורר טענה, כי העובדה שחלפו מספר חודשים מאז אירוע התקיפה המיוחס לעורר והעובדה שבשעתו לא נתבקש מעצרו עד תום ההליכים, אות הן שלא היה חשש, בכל אותה תקופה, מפני מסוכנותו של העורר. עוד היא טוענת, כי המתלוננת עושה בתלונותיה במשטרה כנגד העורר קרדום לחפור בו כדי להשיג יתרונות בהתדיינות המשפטית שבינה לבינו. העבירה האחרונה המיוחסת לעורר, כך היא מדגישה, נלמדת אך ורק מתוך עדות אמה של המתלוננת שאינה אחידה ויש בה סתירות, מה גם שזו עדות אינטרסנטית; לפיכך היא מבקשת להורות על שחרורו של העורר.

2.דין הערר להידחות. העובדה שהמשטרה בחרה להגיש כתב אישום רק לאחר שנצטברו מספר עבירות לחובת העורר, ואף העובדה שמעצרו עד תום המשפט התבקש רק בתום העבירה האחרונה המיוחסת לו, אינה סותרת את ההנחה בדבר מסוכנותו של העורר - הנלמדת מתוך המעשים המיוחסים לו, והאלימות החמורה שהופנתה כלפי בן משפחה. בחירתה של התביעה לפנות בבקשת מעצר רק לאחר ביצוע העבירה הנוספת מוסברת בכך שהניסיונות להבטיח את שלומה של המתלוננת בדרך של מתן צווי הרחקה ואף "מעצר בית" לא עלו יפה, עד שהיה צורך לפנות לאמצעי האחרון המתבקש - מעצר. נסיבות אלה גם מלמדות כי לא היה פגם בהחלטת בתי המשפט בערכאות הראשונות שלא לבחור בחלופת מעצר, שהרי חלופות כאלו נעשו כבר וכשלו.

התוצאה היא שלא שוכנעתי שיש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיכך הערר נדחה.