בש"פ 66/99 ששי גולן נ. מדינת ישראל

1.העורר מצוי בסכסוך עם אשתו. הוא הועמד לדין פלילי בפני בית משפט השלום בשלושה אישומים המתייחסים לשלושה ארועים (מיום 27.8.98 ועד יום 10.12.98) בהם, לפי כתב האישום, ביצע עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות כלפי אשתו ועבירות נלוות. בית משפט השלום נתבקש לעצור את העורר עד תום ההליכים. הבקשה נדחתה כיוון שבית המשפט (השופט ד' ארנסט) סבר שלא נוצרה עילת מעצר. לפיכך החליט בית המשפט לשחרר את העורר בערבות עצמית בסך 5,000 ש"ח והורה לו שלא יצור קשר ישיר או עקיף עם אשתו. בערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו החליט בית המשפט (השופט ע' דוויק), לאחר שבדק את הראיות, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים וכי קיימת גם עילת מעצר נגד העורר. עם זאת, בהתחשב בנסיבות המקרה, החליט בית המשפט כי אין מקום לעצור את העורר וראוי להסתפק בחלופת מעצר. בהתאם לכך החליט בית המשפט כי העורר ישהה במעצר בית מלא בבית הוריו, לא יבוא בקשר עם אשתו ויתן ערבות כספית. עוד הוסיף בית המשפט לאמור: "בתום 45 ימים מהיום ניתן יהא לבקש, כפוף לקיום קפדני של הוראותי, עיון מחדש בתנאי מעצר הבית". כיוון שהחלטת בית המשפט ניתנה ביום 21.12.98, פירוש הדבר הוא שבית המשפט מוכן לשקול הקלה בתנאים של מעצר הבית בעוד שלושה שבועות לערך.

2.בערר זה מתבקש בית המשפט לבטל את ההחלטה של בית המשפט המחוזי ולהורות על שחרור העורר ללא תנאים מגבילים או, כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום, בערבות עצמית, ולחלופין לאפשר לעורר, שהוא עורך-דין, לשהות במשרדו בשעות העבודה הרגילות ולהופיע בבית המשפט בימים בהם נקבעו לו דיונים. בהודעת הערר, בא-כוח העורר אינו טוען במפורש כי אין ראיות לכאורה להוכחת האישומים, אך הוא מציג את התמונה המורכבת של היחסים בינו לבין אשתו, שאינה תמונה טיפוסית של אלימות בקרב משפחה. תמונה זאת היתה ברורה גם לבית המשפט המחוזי. אולם, בלי שאנסה לחלק את האחריות בין בני הזוג המסוכסכים, עובדה היא, לפי הראיות לכאורה, כי היחסים ביניהם התדרדרו כדי אלימות, ובית המשפט המחוזי היה סבור כי יש מקום לצעדים שימנעו התדרדרות נוספת.

בא-כוח העורר מציין בהודעת הערר כי העורר, העובד כעורך-דין, נעדר עבר פלילי כלשהו, כי הוא מעוניין להינתק ולהתגרש מאשתו, היא המתלוננת, כי היא המטרידה אותו במקום מגוריו ובמקום עבודתו, וכי הוא נפגע קשה מאד מן הפרסום של האישומים נגדו והצעדים שננקטו נגדו.

היום שמעתי גם טעון בעל-פה, ארוך ומפורט, מפי העורר בעצמו. הוא מכחיש לחלוטין כי תקף את המתלוננת ומנסה להוכיח כי היא בלתי-אמינה לחלוטין. לכן, לטענתו, אין לבסס על הודעותיה למשטרה החלטה לעצור אותו, ולו רק במעצר בית, במיוחד בהתחשב בעוול ובסבל שמעצר זה גורם לו.

3.בינתיים התרחש דבר נוסף. למחרת היום בו הוגש ערר זה (יום 4.1.99) הגיש העורר בקשה חדשה לבית המשפט המחוזי. בבקשה זאת הוא מבקש להתיר לו לצאת ממעצר-הבית בו הוא נתון לעבודתו במשרד שלו, מדי יום בין השעה 9:00 לשעה 17:00, בתנאים מסויימים המפורטים בבקשה, ובהם ערבות של שותפו של העורר, עו"ד אהרן כהן, שהתחייב להיות אחראי להימצאות העורר במשרד. פרקליטות המחוז הודיעה שאין לה התנגדות לקבלת הבקשה בתנאים האמורים. וכך היה: בית המשפט המחוזי (השופט ע' דוויק) נעתר לבקשה, ביום 6.1.99, ותנאי השחרור מן המעצר שונו בהתאם.

אולם העורר אינו מסתפק בכך, אף שזהו הסעד החלופי שביקש בערר זה, אלא הוא מבקש כי ההחלטה של בית המשפט המחוזי, גם זו שניתנה ביום 6.1.99, תבוטל לחלוטין, והוא ישוחרר ללא תנאים מגבילים או בערבות עצמית כפי שקבע בית משפט השלום.

4.בדקתי את חומר הראיות, ואני סבור, כמו בית המשפט המחוזי, שקיימות גם ראיות לכאורה וגם עילת מעצר. שאלת האמינות של המתלוננת, בה התמקד העורר, אינה עומדת להכרעה בפני, אלא בפני בית המשפט שידון בכתב האישום, וישמע את עדות המתלוננת, נוסף ליתר הראיות שבתיק.

לפיכך השאלה היא, אם חלופת המעצר שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי פוגעת בעורר, בנסיבות המקרה, מעבר למידה הדרושה. התשובה היא שחלופת המעצר, המאפשרת לעורר לעבוד במשרדו בשעות העבודה המקובלות ומחייבת אותו לשהות בבית הוריו מחוץ לשעות אלה, היא חלופה קלה מבחינת הפגיעה בעורר. במיוחד כך לאחר שבית המשפט המחוזי כתב בהחלטתו כי יהיה מוכן לעיין מחדש בתנאי המעצר לאחר 45 ימים, כלומר, בתחילת החודש הבא.

לפיכך אני מחליט לדחות את הערר.