בש"פ 6602/08 יונה סרוסי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 15.7.08 בב"ש 21323/08 (כבוד השופטת מ' ברנט) אשר דחה ערר שאותו הגיש העורר על החלטתו של בית משפט השלום בבאר-שבע מיום 25.6.08 בב"ש 6089/08 (כבוד השופט ע' רוזין) אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ. 3032/08.

העובדות

1.

כתב האישום. ביום 23.6.08 הוגש כנגד העורר כתב אישום לבית משפט השלום בבאר-שבע, המייחס לו ביצוע עבירה של התפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין ) ועבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 22.6.08 בשעה 04:00 או בסמוך לכך, התפרץ העורר לביתה של המתלוננת בבאר שבע, בכך שטיפס על גג הבניין, השתלשל לחלון של פינת האוכל, פירק את שלבי התריס, פתח את החלון ונכנס לתוך הבית בכוונה לבצע בו גניבה.

בנסיבות אלה, נטל העורר מהבית אבן זכוכית כתומה וכסף מזומן בסך של 600 ₪ ללא הסכמתה של המתלוננת, במרמה ובלי תביעה בתום לב, כשהוא מתכוון לשלול את הרכוש שלילת קבע.

2.

החלטת בית משפט השלום. בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 25.6.08 התקיים דיון במסגרתו טענו הצדדים בעניין קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר כנגד העורר. בתום הדיון קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות להוכחת אשמתו של העורר לרבות עדותה של המתלוננת, העובדה כי היא זיהתה את העורר, העימות שנערך ביניהם, העובדה כי פרטי הלבוש שהמתלוננת דיווחה עליהם נמצאו בביתו של העורר והעובדה שהעורר נמצא בקרבת ביתה של המתלוננת סמוך לשעה 04:20 בבוקר. בית משפט השלום דחה את טענת הסנגור כי לא בוצע מסדר זיהוי וקבע כי בוצע "זיהוי ספונטאני" בשטח, לאחר שהמתלוננת יצאה מביתה וזיהתה את העורר, לאחר שנתפס על ידי המשטרה. לפיכך, נקבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר.

בנוסף, קבע בית משפט השלום כי מתקיימת עילת המעצר של מסוכנות למרות שהעורר מואשם בעבירת רכוש, וזאת לאור עברו הפלילי המכביד של העורר הכולל ארבעה עשר רישומים פליליים וריצוי עונש מאסר בן שישה עשר חודשים בפועל; העובדה כי שוחרר לאחרונה ממאסר; העובדה כי הורשע בבריחה ממשמורת חוקית ואף תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי בר הפעלה בן שנים עשר חודשים והעובדה כי ככל הנראה, העבירות המיוחסות לו בוצעו על רקע של שימוש בסמים, כאשר העורר הודה בחקירתו כי הוא משתמש בסמים. בהמשך להחלטה זו, במסגרת הדיון שהתקיים ביום 26.6.08 דחה בית משפט השלום את חלופת המעצר שהוצעה לפיה ישהה העורר במעצר בית לילי בביתו ללא השגחה, הואיל ואין באפשרותו להציע ערבים או להפקיד מזומן כתנאי לשחרור, כאשר יוכל לגייס כ-500 ₪ בתוך כשבועיים. נקבע, כי החלופה המוצעת אינה יכולה לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר ובהעדר חלופת מעצר מתאימה אחרת, יש לעצרו עד תום ההליכים נגדו.

3.

החלטת בית המשפט המחוזי. על החלטתו האמורה של בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, במסגרתו טען כי שגה בית משפט השלום כשקבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר ומכאן כי שגה בקביעתו כי קיימת עילת מעצר כנגד העורר. ביום 15.7.08 דחה בית המשפט המחוזי את הערר.

במסגרת החלטתו, קבע בית המשפט המחוזי כי מעיון בחומר החקירה שהוגש עולה כי בצדק קבע בית משפט השלום כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית הקושרת את העורר לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום אשר יש בה כדי להצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וכן כי בצדק קבע כי למרות שמדובר בעבירת רכוש, מתקיימת עילת מעצר של מסוכנות, נוכח נסיבותיו האישיות של העורר. בית המשפט המחוזי הדגיש את עברו הפלילי העשיר של העורר בעבירות של רכוש ואלימות, את העובדה כי סיים לרצות עונש מאסר בפועל זמן קצר לפני ביצוע העבירה ואת העובדה כי עומד ותלוי כנגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. לאור כל אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי העורר מהווה סכנה לציבור ונסיבות העניין מצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים. לבסוף, נקבע כי למרות שהתאפשר לעורר להציע חלופת מעצר מטעמו, החלופה שהציע העורר לפיה ישהה הוא במעצר בית לילי ללא פיקוח וללא תנאים מגבילים אינה מתאימה ובצדק דחה אותה בית משפט השלום. לפיכך, הותיר בית המשפט המחוזי את החלטתו של בית משפט השלום על כנה ודחה את הערר.

מכאן הערר שבפניי.

נימוקי הערר

4.

לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד א' עמר – שגו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי כשקבעו שניהם כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכשקבע כי קיימת עילת מעצר, כשהם סומכים את החלטתם על "זיהוי" העורר על ידי המתלוננת.

לטענתו, התעלמו שתי הערכאות מטענות ההגנה אותן העלה או לא העניקו להן את המשקל הראוי, וזאת מבלי לנמק התעלמות זו, כדלקמן:

הטענה לפיה פגמים מהותיים שנפלו בהליך הזיהוי מביאים למסקנה כי לא נערך הליך זיהוי תקין כאשר לטענת העורר, הובלתו של העורר בניידת משטרה לביתה של המתלוננת, כשהיא יוצאת מבית ומזהה ב"אקראי" את העורר, הינו הליך זיהוי "שערורייתי" שניטל ממנו כל "עוקץ ראייתי" וממילא אין ליתן לזיהוי משקל ראייתי כלשהוא;

הטענה לפיה לא היה מקום להסתמכות על העימות שנערך בין העורר לבין המתלוננת, כאשר הליך זה נערך לאחר זיהוי כה לקוי;

הטענה לפיה המוצגים המצולמים בתיק (מכשיר MP3 ומפתח) אינם מזכירים במאום את הרכוש לגביו נטען כי הוא נגנב מדירת המתלוננת – אבן זכוכית כתומה ומזומן בסך 600 ₪;

הטענה לפיה לא היה מקום ליתן משקל לעובדה כי פרטי הלבוש עליהם דיווחה המתלוננת נמצאו לכאורה בדירתו של העורר, הואיל וכובע הקסקט בצבע זית עליו דווחה המתלוננת לא נמצא כלל, המכנס המצולם כמוצג בתיק החקירה אינו נראה כמכנס דגמ"ח וחולצה אדומה אינה יכולה לשמש כמאפיין ממוקד לזיהוי הפורץ, הואיל ומדובר בפריט לבוש סטנדרטי לחלוטין שיכול להימצא בביתו של כל אדם;

הטענה לפיה דוח הפעולה של המשטרה שחיבר השוטר יוסף דהן (להלן – דוח הפעולה ), אינו מספק הסבר סביר, מבחינת לוחות זמנים ולוגיקה של "פורץ רציונאלי" להתרחשות הנטענת, לפיה לאחר שהספיק העורר לפרוץ לדירתה של המתלוננת ולגנוב ממנה פריטים, חזר הוא לדירתו, התקלח, חזר לקרבת ביתה של המתלוננת בשעת בוקר מוקדמת ושם נתפס.

בהקשר זה טוען העורר לא ניתן מלוא המשקל הראוי לטענתו בדבר העובדה כי השוטר דהן ציין בדוח הפעולה כי העורר היה רטוב כתוצאה ממקלחת רק לאחר שציין כי העורר הוביל אותו אל ביתו, שם מצא את פרטי הלבוש במקלחת, ולא בעיתוי הראשון. בנוסף, טען בא כוח העורר במסגרת הדיון שלפניי כי במידה שהעורר

אכן התקלח, הרי ש"מקלחת" זו מרחיקה אותו מזירת האירוע, הואיל ובלתי סביר כי לאחר שהתקלח חזר לזירת האירוע.

5.

לטענת העורר, מכל הטענות המפורטות לעיל עולה כי אין ראיה הקושרת את העורר ומעוררת חשד סביר כי ביצע את העבירות המיוחסות לו, כגון טביעת אצבע, פרטי לבוש, רכוש גנוב וזיהוי שנערך כהלכה. בהקשר זה טוען העורר כי אי בדיקתן של טביעות אצבע מהווה מחדל חקירתי, בפרט נוכח העובדה כי המתלוננת "תפסה" את הפורץ בביתה ולא ציינה כי לבש כפפות ונוכח העובדה כי האפשרות לקיים מסדר זיהוי כדין סוכלה עקב רשלנותם הנטענת של השוטרים.

6.

לאור כל האמור לעיל, טוען העורר כי יש לקבל את הערר, לקבוע כי אין תשתית ראייתית להוכחת אשמתו של העורר ולהורות על שחרורו על אתר וללא תנאים.

טענות המשיבה

7.

מנגד, טוענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד א' וסטרמן – כי אין מקום להתערב בהחלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. לטענתה, קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר וכן עילת מעצר של מסוכנות ולפיכך, אין לשחררו ממעצר.

8.

באשר לטענות שאותן העלה העורר בנוגע לזיהויו על ידי המתלוננת, טוענת המשיבה כי כפי שצויין בדוח הפעולה, השוטר שהביא את העורר לבית המתלוננת לא ידע כי המתלוננת נמצאת בכניסה לביתה ולא הייתה כל כוונה לבצע הליך של זיהוי. לפיכך, טוענת המשיבה כי הזיהוי שבוצע הוא אקראי בלבד. בנוסף, טוענת המשיבה כי הזיהוי של העורר מהווה ראיה קבילה, ואופן הזיהוי האקראי הינו בעל משמעות אך ורק לעניין המשקל שיש ליתן לראיה זו.

9.

לטענת המשיבה, יתכן כי לא היה די בזיהויו של העורר כדי לקיים תשתית ראייתית לכאורית ואולם, נוסף על הזיהוי קיימות ראיות נוספות הקושרות אותו לביצוע העבירות, לרבות: תפיסתו בסמוך לזירת האירוע לפי תיאור המתלוננת; מציאתם של פרטי לבוש העונים על תיאור המתלוננת במהלך חיפוש בדירתו; טענתו של העורר במסגרת חקירתו במשטרה לפיה לא לבש את הבגדים שנתפסו, וזאת לפני שהופנתה אליו שאלה כלשהי בעניין זה והגרסאות השונות שאותן מסר – כאשר תחילה טען שיצא למכור את מכשיר ה- MP3 שנתפס ברשותו (אשר מאוחר יותר טען כי הוא אינו פועל כלל); בהמשך, טענתו כי ישן על כר הדשא ולבסוף, טענתו כי יצא לאסוף "פילטרים" של סיגריות מהרצפה.

בהקשר זה יצויין כי בתגובה לטענה בדבר התייחסותו של העורר לבגדים שלבש מבלי שהופנתה אליו שאלה בעניין, טען בא כוח העורר כי הדברים נאמרו לאחר שהוצגה לעורר שקית הבגדים שנתפסה בדירתו.

לאור ראיות אלה, טוענת המשיבה כי אין בעובדה שלא נבדקו טביעות אצבעות בזירת האירוע כדי להוות מחדל חקירה כה קיצוני שיש בו כדי לאיין את התשתית הראייתית הלכאורית. בנוסף, טוענת המשיבה כי גם בעובדה שלא נתפס הרכוש הגנוב בחזקתו של העורר אין כדי לפגוע בתשתית זו.

10.

נוסף על האמור לעיל, טוענת המשיבה כי קיימת בעניינו של העורר עילת מעצר מסוג מסוכנות. לטענתה, לעורר עבר פלילי מכביד הכולל הרשעות בעבירות רכוש, עבירה של בריחה ממשמורת ועבירה של ניסיון בריחה ממשמורת, כאשר העורר ביצע את המעשים המיוחסים לו בסמוך לאחר שחרורו ממאסר בפועל שאותו ריצה, כאשר עומד ותלוי כנגדו עונש מאסר על תנאי. כן טוענת המשיבה כי על פי דבריו של העורר עצמו, הוא מכור לסמים, וכי מסוכנותו נלמדת גם מנסיבות הביצוע של המעשה המיוחס לו, פריצה לבית בשעת לילה מאוחרת, שעה שברור כי דיירי הבית נמצאים בו.

בתגובה לטענת המשיבה בדבר מסוכנותו של העורר, השיב בא כוח העורר כי הואיל וכלל לא קיימת תשתית ראייתית לכאורית בעניינו של העורר, אין צורך לבחון את מסוכנותו הואיל ואין מקום לעוצרו כלל.

11.

לאור כל האמור לעיל, טוענת המשיבה כי אין מקום לשחרר את העורר מהמעצר. במסגרת הדיון שהתקיים לפניי טען בא כוח המשיבה כי המשיבה מוכנה לשקול את תמיכתה בשחרור העורר לחלופת מעצר, ואולם חלופת מעצר כאמור לא הוצעה וממילא לא נבחנה.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו, לרבות החלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפני ולאחר שעיינתי בתיק החקירה שנמסר לי על ידי בא כוח המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

13.

כידוע, בשלב המעצר נדרש בית המשפט לבחון את הראיות לכאורה הקיימות כנגד נאשם, כאשר משמעות קיומה של תשתית ראייתית לכאורית הינה כי הראיות הקיימות בשלב זה, טרם עיבודן במהלך ההליך הפלילי עצמו, מקימות סיכוי סביר כי בתום ההליך יורשע הנאשם באישומים המיוחסים לו [בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2), 133]. אכן, על פניו נראה כי יש ממש בטענות העורר באשר לזיהויו "האקראי" על ידי המתלוננת ויתכן כי במהלך ההליך העיקרי המתנהל כנגד העורר, יתברר כי יש להעניק לראיה זו משקל מועט בלבד. עם זאת, כפי שציין בהגינותו בא כוח המשיבה, הגם שלא היה די בזיהוי לבדו כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר, הרי שהראיות הנוספות הקיימות כנגד העורר, מבססות תשתית ראייתית לכאורית, המקימה סיכוי סביר להרשעתו באישומים המיוחסים לו.

כך, התשתית הראייתית הלכאורית מבוססת על תפיסתו של העורר בשעה 04:20 לפנות בוקר בסמוך לזירת האירוע; הגרסאות הסותרות שאותן מסר העורר ביחס לסיבת הימצאותו במקום באותה השעה; מציאת חלק מפרטי הלבוש שאותם תיארה המתלונן בביתו של העורר ועל דבריו של העורר במסגרת הודעתו במשטרה לאחר האירוע, במסגרתה אמר "איך זיהתה אני בכלל לא לבשתי את הבגדים האלה בשקית איך היא זיהתה..." מבלי שנשאל על הבגדים שאותם לבש. לכל הראיות הללו מצטרף זיהויו ה"אקראי" של העורר על ידי המתלוננת, יהא משקלו אשר יהא. לאור כל אלה, סבורני כי קיימות ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להוכחת אשמתו של העורר.

14.

בנוסף, אין בטענות שאותן העלה העורר באשר למחדל החקירה שאירע, לטענתו, בחקירת המשטרה בעניינו, בעניין אי נטילת טביעות אצבע מזירת האירוע, כדי לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית כרסום של ממש. בהתחשב בראיות לכאורה המפורטות לעיל, המסבכות את העורר לכאורה בעבירות המיוחסות לו, אין מקום לייחס למחדלים אלה משקל מהותי בשלב זה [ראו: בש"פ 4749/06

צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.6.06)].

15.

לבסוף, סבורני כי קיימת כנגד העורר עילת מעצר של מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996. מסוכנות זו נלמדת מעברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל ריצוי עונש מאסר בן שישה עשר חודשים בפועל, מהעובדה כי שוחרר ממאסר זמן קצר לפני שביצע את המעשה המיוחס לו, מהרשעתו בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית, מהעובדה כי המעשה המיוחס לו בוצע בשעה שתלוי ועומד כנגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה בן שנים עשר חודשים והעובדה שהעבירות המיוחסות לו בוצעו, ככל הנראה, על רקע של שימוש בסמים. לבסוף, הואיל והעורר לא הציע חלופת מעצר בעניינו, נראה כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בעורר פחותה. למותר לציין, כפי שגם ציין בא כוח המשיבה בדיון שהתקיים לפניי, כי במידה שיציע העורר חלופת מעצר קונקרטית, היא תיבחן לגופה על ידי בית המשפט קמא.

16.

נוכח כל האמור לעיל, הערר נדחה.