בש"פ 6606/06 פרג' גביש נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש נגד העורר, פרג' גביש, נטען, כי במהלך שנת 2005 הוא פעל במסגרת ארגון פשיעה, בראשו עמד אחיו, ראיד גביש. מטרת הארגון היתה לייבא סמים מלבנון ולהפיצם בישראל למטרות רווח. לטענת המשיבה, שמשו העורר ואחיו הנוסף – חוסאם גביש – כסגניו של ראיד בארגון, ובלשון המקור, הם "ביצעו את הוראותיו, נסעו בשליחותו לביצוע פעולות הקשורות לעסקאות סמים וכיוונו, בעצמם, פעילות בארגון ואת הפעילים בו" (סעיף 4 ל"חלק הכללי" של כתב האישום).

2.עם הגשתו של כתב האישום בקשה המשיבה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובית המשפט המחוזי בנצרת נעתר לה. בהחלטה זו עוסק הערר שבפני. להשקפת בא כוחו המלומד של העורר, עורך דין ב' פלאח, אין בידי המשיבה די ראיות כדי לעבור את מחסום "הראיות לכאורה", כדרישת סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, וממילא אין מקום למעצר שולחו.

3.ראייה מרכזית בפרשה בגינה עומד העורר לדין, היא עדותו של סלמאן חטיב, תושב הכפר ע'ג'ר, שעל פי הנטען, נמנה על ארגון הפשיעה, ותפקידו היה לקבל את משלוחי הסם מלבנון, להעבירם למקומות מסתור, ומשם הם נאספו על ידי שליחיו של ריאד. על פי הנטען באישום הראשון, נשלח העורר מספר פעמים על ידי אחיו כדי לשלם לסלמאן את שכרו עבור פעילותו. שמו של העורר נזכר גם באישום השלישי, כמי שהדריך פעיל נוסף בארגון – נאסר עבאס – שעה שהאחרון היה בדרכו לבצע עסקת סם. אירוע נוסף בו, לכאורה, נטל העורר חלק, התרחש ביום 31.1.06 בשעות הערב, כאשר הגיע לנקודת מפגש שם ירד מהרכב בו נהג נאסר עבאס, וזה מסר לקונים סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של כק"ג וחצי. באישום השישי שבכתב האישום, יוחסו לעורר ולנאשמים האחרים ביצוען של עסקאות רבות בסם, ולאור כל אלה נטען כי העורר חטא בעבירות של סחר בסם מסוכן, אחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, סיוע ליבוא סם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה ועוד.

3.כאמור, גרסה שמסר סלמאן היא אחת הראיות המרכזיות נגד העורר, אולם היא אינה ניצבת לבדה, הואיל, וכאמור, נראה העורר מגיע לזירה בה בוצעה עסקת הסמים נושא האישום החמישי. זאת ועוד, התברר כי במתחם בו גרים העורר ושני אחיו נתפסו כמאה גרם של חשיש וכארבעה כדורי M.D.M.A . ואם באלה לא די, יש בתמלילי השיחות בהן הוקלט העורר כדי להצביע על זיקתו ההדוקה לעיסוק בסם.

אכן, כהגדרתה של השופטת המלומדת של בית משפט קמא, אין בכל אחת מן הראיות בפני עצמה כדי לקיים את דרישת "הראיות לכאורה", אולם מקובלת עלי ההשקפה כי הצטברותן של הראיות מכריע את הכף לחובת העורר. התמונה המצטיירת מראיות אלו היא שהעורר פעל, למצער, בתחום של הסחר בסמים, ובכך בלבד די כדי להצביע על מסוכנותו, ומכאן גם הצורך להחזיקו במעצר ממש.

נוכח כל אלה, הערר נדחה.