בש"פ 6614/97 יוסף שבסון נ. מדינת ישראל

ערר זה מופנה נגד החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ד' ביין) לעצור את העורר (בת.פ. 1052/97) עד תום ההליכים.

האישום נגד העורר (יליד 1979) נובע מיחסיו עם קטינה (ילידת 1981), שניהם תושבים בקרית אתא. הקטינה היתה חברתו של העורר במשך תקופה ניכרת. כאשר החליטה לסיים את יחסיה עם העורר, לא השלים העורר עם החלטתה. לפי כתב האישום, בשני מועדים, בחודש יולי השנה, הגיע העורר לבית חברתו (להלן - המתלוננת), נעל מאחוריו את דלת הדירה, ובאיום בסכין אנס אותה. כמו כן, לפי כתב האישום, בשני מועדים אחרים אותו חודש פגש העורר את המתלוננת ברחוב, באחת הפעמים יחד עם חבר, ואיים עליה שיהרוג אותה.

בית המשפט המחוזי החליט (ביום 14.8.97) שקיימות ראיות לכאורה ובהן, נוסף לעדות המתלוננת, גם הודעה של העורר עצמו ועדות של החבר, שהיה עד לאיומיו של העורר כשפגש אותם ברחוב בעיר.

בית המשפט הוסיף והחליט שחזקת המסוכנות, הנובעת ממהות האישום, לא נסתרה, ומכאן שקמה עילה לעצור את העורר. לפיכך החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים.

ביום 5.10.97 התקיים עיון מחדש בהחלטת המעצר בפני בית המשפט המחוזי. בהליך זה חזר בו העורר מגירסתו הקודמת והציג ראיות אליבי לפיהן, במועדים בהם התרחש האינוס לפי כתב האישום, שהה העורר במקומות אחרים. אולם בית המשפט המחוזי היה סבור שהראיות בדבר האליבי אינן מערערות את התשתית של ראיות לכאורה. מכאן שעילת המעצר עומדת על כנה.

גם בפני הועלתה טענת האליבי. אך אני סבור, בלי לנקוט כל עמדה בשאלת האליבי, כי די בהודעות של המתלוננת ושל העורר עצמו כדי להניח תשתית של ראיות לכאורה, המקימה עילת מעצר.

השאלה הרצינית היחידה, בפני בית משפט זה כמו בפני בית המשפט המחוזי, היא השאלה של חלופת המעצר. באת-כוח העורר הציעה כי העורר יהיה נתון במעצר בית מלא בבית סבתו ודודתו בפתח-תקוה, רחוק מעיר מגוריו, ואף יפקיד ערבות כספית. היא ציינה כי העורר הינו אדם צעיר, שזה מקרוב מלאו לו 18 שנה, ואין לו כל עבר פלילי. לדעתה, חלופת המעצר המוצעת היא תשובה הולמת לחזקת המסוכנות של העורר. אולם בית המשפט המחוזי לא השתכנע. הוא אמר כך:

"לאחר שיקול הגעתי למסקנה שחלופת המעצר במקרה זה לא תבטיח את בטחונה של המתלוננת. סערת הרגשות שבה נתון המשיב לרגל סיום החברות לכאורה נראית לי כה חזקה שספק אם הנאשם יעמוד בתנאי חלופת המעצר וספק רב אם הסבתא והדודה יהיה בכוחן לעמוד בפרץ מעשים נוספים מצד המשיב.

ייתכן כי לאחר תקופה מסויימת של 'צינון' יהיה מקום לשקול מחדש את חלופת המעצר, אך בשלב הנוכחי יהיה בזה סיכון גדול מדי להורות על חלופה כזו.

ער אני לכך כי המדובר בבחור צעיר, ללא עבר פלילי, העומד לפני גיוסו לצבא, ולא קל לי להורות על מעצרו ובכך לשבש במידה רבה את תהליך הגיוס וכל הכרוך בזה, אך השיקול של שמירת בטחונה של המתלוננת חייב להיות במקרה זה השיקול הדומיננטי."

בית המשפט המחוזי לא שינה את עמדתו כאשר, לאחר שבעה שבועות לערך, עיין מחדש בהחלטת המעצר. וכך אמר:

"אשר ל'תקופת הצינון', סבורני שהזמן שחלף מאז החלטתי ועד היום הוא קצר כדי להגיע למסקנה ש'דמו' של המבקש התקרר.

בהעדר אינדיקציות אחרות ובשים לב לכך שאחת האשמות נגד המבקש היא איומים על המתלוננת וחברה (עבירה שבקשר אליה לא הועלתה טענת אליבי) ראוי להמתין עד שהמתלוננת וחברה יתנו את עדותם ורק אז לשקול מחדש את המשך מעצרו של המשיב."

בערר על החלטה זאת לא הועלו בפני טענות חדשות, נוסף לטענות שהועלו בפני בית המשפט המחוזי, ובמאזן השיקולים השייכים לעניין הכריע את הכף, אצלי כמו אצל בית המשפט המחוזי, החשש לשלומה של המתלוננת.

במהלך הדיון בפני הודיעה באת-כוח המדינה כי לפני שבוע הגישה המתלוננת הודעה לפרקליטות מחוז חיפה, בה היא מודיעה על רצונה לבטל את התלונה שהגישה לפני ארבעה חודשים נגד העורר, בלי להסביר את סיבת הביטול. כמו כן הגישה לי באת-כוח המדינה זכרון דברים שנכתב על ידי שוטר, ימים ספורים לאחר ההודעה על ביטול התלונה, ובו הוא אומר כי המתלוננת הגיעה לתחנת המשטרה לפני חודש לערך והודיעה אז על רצונה לבטל את התלונה. היא הופנתה לפרקליטות המחוז. באותה הזדמנות נשאלה על סיבת רצונה לבטל את התלונה, ותשובתה היתה שהיא פוחדת מן העורר, שמא יתנקם בה כשישתחרר, בעצמו או באמצעות חבריו. זאת ועוד. ימים ספורים לאחר שהודיעה המתלוננת לפרקליטות מחוז חיפה על רצונה לבטל את התלונה נגד העורר, נגבתה מן המתלוננת (ביום 13.11.97) הודעה על ידי המשטרה. בהודעה זאת אומרת המתלוננת כי היא פוחדת שהעורר יפגע בה כשיצא מן הכלא, וכי הסיבה האמיתית לביטול התלונה היא רצונה שלא להגיע לבית המשפט. כדבריה באותה הודעה:

"לא בגלל שלא היה אונס. אונס כן היה, אבל כל החברים שלי התרחקו ממני וגם חברים חדשים גם לא רוצים להתחבר אתי בגלל שהתלוננתי על אונס."

רצונה של המתלוננת לבטל את התלונה, אף שהיא עומדת על גרסתה שהעורר אנס אותה, אין בו כדי לשנות דבר לטובת העורר. אולי אף להיפך: פחדה של המתלוננת מפני העורר, הנמשך והולך עד היום, עשוי לחזק את החשש מפני המסוכנות שלו כלפי המתלוננת.

לפיכך החלטתי לדחות את הערר. כאמור בהחלטה של בית המשפט המחוזי, אין בכך כדי למנוע בעד העורר לשוב ולבקש מבית המשפט המחוזי, לאחר זמן, עיון מחדש בהחלטת המעצר.