בש"פ 6616/97 בידרמן חברה לבטוח בע"מ נ. מוחמד טרבייה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ד' ביין, י' גריל וש' וסרקרוג) בע"א 264/95, שניתן ביום 9.10.97.

1.המשיב נפגע בתאונת דרכים. המבקשת היתה המבטחת של הרכב בו נהג. בעקבות התאונה הגיש המשיב תביעה נגד המבקשת בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 3358/91). בית משפט השלום פסק על דרך הפשרה, על פי סעיף 4ג' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-(להלן: החוק), לפיכך, קבע כי המבקשת תשלם למשיב 30,000 ש"ח. בית המשפט דחה את חוות הדעת של המומחה הפסיכיאטרי שמונה על ידי בית המשפט, שקבע למשיב 20% נכות רפואית, שכן סבר כי מדובר באדם המתחזה, והמנסה לזקוף לחובת התאונה את מצבו הנפשי, וקבע כי יש לפסוק למשיב פיצוי לפי 5% נכות צמיתה.

2.המשיב ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 264/95). בית המשפט המחוזי סבר אף הוא שחוות הדעת של המומחה הפסיכיאטרי לא שימשה בסיס איתן להשתית עליה את נכות המשיב, והחזיר את הדיון לבית משפט השלום, על מנת שימונה מומחה אחר שיתן חוות דעת.

3.המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו, לבית המשפט העליון (רע"א 8807/96). הבקשה נדונה כערעור. נקבע כי בית המשפט המחוזי שגה בקבלו את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. כיון שבית משפט השלום דן על פי סעיף 4ג' לחוק, לא היה רשאי למנות מומחה אחר מטעמו, וממילא לא יכול היה בית המשפט המחוזי לעשות זאת בגדר הערעור. הערעור התקבל והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי.

4.בית המשפט המחוזי מצא שסכום הפיצוי שנפסק, על יסוד הממצאים שקבע בית משפט השלום, נמוך באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. לפיכך חייב את המבקשת לשלם למשיב סכום נוסף של 30,000 ש"ח.

5.כעת פונה המבקשת בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בבקשתה היא טוענת כי בית המשפט המחוזי התעלם מסיכומיה, שניתנו במועד. ראיה לכך היא מוצאת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו נכתב כי:

"5. מטעם המשיבה לא מצאנו השלמת טיעונים. על פי עיקרי הטיעון שהוגשו בערעור לפנינו...".

לפיכך היא טוענת כי נשללה ממנה זכותה להביא טענותיה באופן מלא וממצה בפני בית המשפט המחוזי. עוד היא טוענת כי בית המשפט המחוזי סטה מההלכה הפסוקה לפיה לא תתערב ערכאת ערעור בפסק דין, ובמיוחד בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, בנימוק היחיד כי הסכום שנפסק אינו מניח את דעת הצד המערער. לטענתה, בית המשפט המחוזי לא נימק את החלטתו באופן הראוי להחלטה במקרים המצדיקים התערבות. בין היתר היא טוענת עוד כי משקבע המחוקק את הדרך הדיונית הקבועה בסעיף 4(ג) לחוק, התכוון בכך להביא תביעות לסיומן במהירות וביעילות, ומגמה זו באה לידי ביטוי בפסיקה, שקבעה שההתערבות בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה תהיה רק במקרים הנדירים בהם טעותו של בית המשפט קמא היא "טעות גלויה על פני הפסק". המבקשת גורסת כי שאלת התערבות ערכאות ערעור בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה היא שאלה עקרונית. לבסוף היא טוענת כי כוונת המחוקק בחקיקת החוק היתה לקבוע רמה אחידה ככל הניתן של פיצויים, ועל בתי המשפט לשמור על מגמה זו ולהגשים את מטרת החוק. לטענתה, חרג בית המשפט המחוזי מהרמה המקובלת. היא סבורה כי קביעה שפיצוי דוגמת זה שנקבע על ידי בית משפט השלום הוא נמוך בצורה בלתי סבירה, תביא להעלאת רמת הפיצויים בנפגעי פגיעות קלות באופן דרמטי, ועלולה בטווח הארוך לגרום לריבוי תביעות ואף לייקור משמעותי של תעריפי הביטוח.

6.בתשובתו טוען המשיב כי התיק נשוא הבקשה נמצא כבר בגלגול חמישי, וכי לאור המחלוקת בעלת האופי הכספי גרידא בין הצדדים, אין מקום לדיון נוסף בו. בין יתר טענותיו הוא גורס כי המבקשת מתנגדת להתבססות על חוות דעתו של המומחה, ומצד שני מתנגדת למינוי מומחה אחר במקומו, ובבסיס התנגדותה עומד הנסיון לפגוע בזכותו של המשיב להוכיח את נכותו.

7.לאחר שעיינתי בבקשה וביתר המסמכים שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. הערכאות התחתונות מיצו את הדיון במחלוקת. בפני בית המשפט המחוזי עמד מכלול העובדות, והן נבחנו לעומקן. בית משפט זה לא ישוב ויעסוק בשאלות העובדתיות המתעוררות בענין, ולפיכך אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור.

הבקשה נדחית.