בש"פ 6616/99 הילה בר נוף נ. מדינת ישראל

העוררת עומדת לדין באשמת גרימת מות ברשלנות, עקב גרימת מותה של הולכת רגל במעבר חציה.

רשיון הנהיגה של העוררת נשלל על-ידי בית המשפט לתעבורה עד תום ההליכים נגדה. בית המשפט המחוזי דחה את הערר שהגישה. מכאן הערר שלפנינו.

לטענת הסנגור המלומד אין ראיה שהתאונה ארעה במעבר חציה ואין לשלול את רשיונה של מרשתו, שכן, התאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתה, מאחר והולכת הרגל יצאה מלפני מכונית שחנתה על המדרכה. לטענתו, אין לפגוע ברשיון הנהיגה של אדם קודם שהורשע ולהקדים ולהענישו בעודנו בחזקת זכאי.

עיון בחומר שהוגש מצביע על קיומן של ראיות לכאורה שיש בהן - אם בית המשפט יקבלן - כדי להביא להרשעת העוררת.

מדובר בתאונה שלפי קביעת הבוחן שאיננה נטולת יסוד, ארעה במעבר חציה, באור יום, בכביש פתוח, בו ירדה הולכת הרגל מהמדרכה לכביש. הרכב היה תקין, הבלימה מצביעה על מהירות של 40 קמ"ש. לא היה כל ניסיון לבלום, והטענה שלא היה סיפק בידי העוררת לבלום אינה מהווה מענה למצב שהיה בשטח, שחייב את העוררת בקידום פני חצייה אפשרית. אכן, בית המשפט, שידון באשמתה של העוררת, יבדוק את הראיות, יבחן את גרסתם של העוררת ושל הבוחן ויחליט אם יש מקום להרשיעה אם לאו. בשלב זה אין להכריע בדבר, ודי בכך שלכאורה לפנינו נהגת שפגעה בהולכת רגל בתוך מעבר חציה בשטח פתוח, מבלי לראות את הולכת הרגל כלל ומבלי לנקוט בצעדים כלשהם בהתקרב הרכב למעבר החציה, בו זכות הקדימה היא של הולך הרגל. הגירסה לפיה לא ניתן היה לראות את הולכת הרגל משום שמכונית שחנתה על המדרכה הסתירה אותה, היא חרב פיפיות לעוררת. ידיעת הנהג על כך שהנעשה על המדרכה ליד מעבר חציה מוסתר מפניו, כשידוע הוא שבני אדם יורדים ממדרכות אל תוך מעברי חציה לשם חציית הכביש, מצדיקה נהיגה זהירה עד כדי עצירה לפני המעבר, כשאין ביטחון כי הולכי רגל "מוסתרים" לא ירדו לתוכו.

העוררת היתה נהגת צעירה יחסית והיתה מעורבת בתאונת דרכים קודמת, ככל הנראה ללא נפגעים. הוסף עובדות אלה לנסיבות המקרה והגעת למסקנה כי בנהג כזה טמונה מסוכנות למשתמשים בדרך. בימים אלה, בהם אוכלות בנו תאונות הדרכים בכל פה וקוטלות חיי אדם ללא רחם, אין לקחת סיכונים מיותרים וכאשר לפנינו נהג שגרם למותו של אדם בנסיבות האמורות, קמה עילה לשלילת הרשיון עד תום ההליכים ובדין נשלל רשיונה של העוררת כאמור.

הערר נדחה.