בש"פ 6642/98 אייל מלכא נ. מדינת ישראל

העורר, המואשם בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע ונסיון לביצוע שוד מזויין, שוחרר בתנאים מגבילים, ובהם מעצר-בית מחוץ לאיזור מגוריו בעיר דימונה. משחלפו חמישה חודשים והתברר שהמשפט יתחיל רק בחודש פברואר 1999, פנה העורר בבקשה לשנות את מקום מעצר-הבית ולהעבירו לבית מגורי הוריו ברחובות. בקשתו נדחתה.

מכאן הערר שבפניי, בגידרו טען העורר כי המדינה עצמה, אשר הגישה ערר על ההחלטה לשחררו בתנאים מגבילים אלה, טענה כי המרחק הגיאוגרפי אינו רלוואנטי והוא עצמו אינו מסיר את החשש לשלום הציבור.

במבט ראשון אף אני סברתי כך, דא עקא שעניין זה התברר באופן מפורש בהליכים שקדמו לשחרור העורר ממעצרו. ההצעה לשחרר את העורר בחלופת מעצר של מעצר-בית ברחובות, נדחתה באופן מפורש על-ידי בית-המשפט המחוזי שדן בבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. וכך נכתב בהחלטה:

אינני סבורה כי שחרור בערובה ומעצר בית בבית הוריו של המשיב, אשר מתגוררים באזור המרכז, בסמוך למקום מגוריהם של יתר חברי הכנופיה, ידועים ובלתי ידועים, ובקרבת מקום למקום ביצוע העבירה, יש בה כדי לשרת במקרה זה את תכלית המעצר.

אם המשיב יציע חלופת מעצר הולמת, בצפון הארץ או בדרומה, במרחק ניכר מאיזור המרכז, ניתן יהיה לשקול זאת.

או אז הציע העורר את העיר דימונה ועל-פי הצעתו זו הוא שוחרר ממעצר.

חמשת החודשים שחלפו אינם מהווים עילה מספקת להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולשנות את מקום מעצר-הבית שנקבע. זאת, כאמור, לאחר שהמקום שהעורר מבקש לעבור אליו היום נדחה באופן מפורש על ידי בית-המשפט המחוזי.

שאלה אחרת היא כמה זמן ניתן להחזיק אדם במעצר-בית מוחלט.

התקופה שחלפה היא עדיין בגדר הסביר, אך מובן הוא, כי אם יעבור פרק זמן ארוך נוסף, יהיה מקום לבקש עיון מחדש בתנאי השחרור.

הערר נדחה.