בש"פ 6648/05 רמי חדד נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט זכריה כספי) לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.העורר נעצר ביום 15.5.05 במסגרת מבצע משטרתי לאחר שבמהלך 10 ימים מסוף ינואר 2005 ועד 6.2.05 ביצע שלוש עסקאות סמים עם סוכנת משטרתית. בעסקה ראשונה מכר לסוכנת חשיש במשקל 3.65 גרם ביום 31.1.05; ביום 6.2.05 מכר לה 6.19 גרם חשיש וביום 9.2.05 מכר לה 20 כדורי MDMA . העסקה הראשונה נעשתה בתמורה של 100 ₪; העסקה שניה, בתמורה של 200 ₪ והעסקה השלישית בתמורה של 800 ש"ח. ביום מעצרו של העורר נערך חיפוש בביתו, במהלכו נמצאו בדירה 0.9971 גרם נטו קוקאין ו-0.5910 גרם נטו חשיש. כן נמצאו בבית מאזניים אלקטרוניים לשקילה וסכומי כסף בשיעור של 57,220 ₪, 200 יורו, ו-656 דולר ארה"ב אשר הוחזקו במיסתור בבית. לעורר הרשעה קודמת בעבירת החזקת סמים שלא לצריכה עצמית משנת 1999 בגינה נגזר עליו עונש מאסר בפועל של 18 חודשים ומאסר על תנאי.

3.בית משפט השלם ברמלה (כב' השופטת קפלינסקי) החליטה לשחרר את העורר בחלופת מעצר בית מלא ותנאים נוספים. בהחלטתה לא הובהרו הטעמים שעמדו ברקע החלטת השחרור. שחרור העורר עוכב עד להחלטת בית המשפט המחוזי בערר שהוגש אליו.

4.בית המשפט המחוזי שינה מהחלטת בית משפט השלום והורה על מעצרו של העורר. הוא עמד בהחלטתו על מסוכנותו של העורר חרף העובדה כי לא השתייך למידרג העליון של שרשרת העוסקים בסמים; יחד עם זאת, הוא ראה במספר העסקאות בהם מדובר, וברכוש שמצא בבית העורר (אשר כלל מאזניים אלקטרוניות, סמים, והרבה כסף מוסתר) אינדיקציה לעיסוק שיטתי של העורר בסמים. הוא מצא חיזוק לכך גם בהרשעתו הקודמת של העורר בעבירת החזקת סמים שלא לצריכה עצמית. לאור כל אלה, לא ראה לנכון לשקול חלופת מעצר, והורה, כאמור, על מעצרו של העורר. על החלטה זו נסב הערר שלפני.

5.בערר טוען בא כוח המשיב כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל ראוי לחלופת מעצר קונקרטית שהוצעה בבית משפט השלום, המרוחקת מרחק גיאוגרפי רב ממקום מגוריו הקבוע של העורר וממקום ביצוע העבירות בלוד. חיזוק להתאמתה של החלופה מוצא ב"כ העורר בטענה כי מרשו לא התנגד לחיפוש ולמעצר, לא שיבש הליכי חקירה, ולכן אין חשש שהחלופה תימצא בלתי מתאימה. עוד טען כי היה מקום להתחשב בעובדה כי העסקאות הונעו מסוכנת מדיחה, ודוקא נסיבות תפיסת הסמים בבית העורר מצביעות על החזקה לצורך שימוש בסמים ולא לצורך סחר בהם. מאז הרשעתו האחת ב-1999 לא עבר כל עבירה נוספת עד להליך זה. לאור כל אלה, טען העורר כי יש לשחררו בחלופת מעצר. לחלופין, ביקש כי בית המשפט יורה על הגשת תסקיר מעצר.

6.המדינה מתנגדת לעמדת העורר. היא מדגישה את זמינותם של הסמים בידי העורר לצורך אספקתם לסוכנת ועומדת על כך שהעסקה השלישית בכדורי האקסטזי היתה ניכרת בהיקפה. כן הצביעה על הרכוש שנתפס בבית העורר ועל המשמעות שיש לייחס להיות העורר סוחר סמים, בעל עבר קודם בעבירות דומות.

7.דין הערר להידחות.

מיקבץ הנתונים שלפנינו מעיד העד היטב כי מדובר בנאשם השולח ידו בסחר בסמים, ככל הנראה כענין שבשיטה, והמסוכנות העולה מכך אינה צריכה הדגשה. המדובר, בראש וראשונה, בשלוש עסקאות שונות במועדים שונים שביצע העורר עם הסוכנת בתוך פרק זמן קצר, כאשר הוא נענה לבקשותיה, ומספק סמים מסוגים שונים בזמינות מיידית וישירה. מעבר לכך, נמצא בביתו כסף רב במזומן כשהוא מוסתר, דבר המתיישב עם קיום סחר בסמים, וכן מאזניים אלקטרוניים וכמויות סם שונות המחזקות מסקנה זו. שילוב נתונים זה מצביע על כי מדובר באדם השולח ידו בסחר בסמים. חיזוק נוסף לכך ניתן למצוא בהרשעתו הקודמת של העורר ב-1999 בעבירת החזקת סם שלא לצריכה עצמית אשר לוותה בעונש מאסר בפועל לא קצר.

על רקע נתונים אלה, מתקיימת חזקת מסוכנות אצל העורר, אשר עליו החובה להפריכה. לא שוכנעתי כלל ועיקר כי חלופת מעצר, ותהא אפילו רחוקה ממקום מגוריו ומקום ביצוע העבירות, תתן מענה אמיתי למסוכנות הנובעת ממנו. אין זה חידוש לומר כי עבירות סחר בסמים אינן ממוקדות לאיזור גיאוגרפי מסוים או לבית מגורים נתון. הן מתאפיינות בכך שהן חוצות גבולות של ישובים, בתים, ואף ארצות וימים. היכולת הטכנית להשתלב בהן קימת בכל מקום בעזרת אמצעי התקשורת המודרניים, וניתן על נקלה לשלוח יד בהם גם בתנאי מעצר בית באיזור זה או אחר של הארץ. לפיכך, מאחר שלעניינו של העורר מאפיינים של סחר בסמים כענין שבשיטה ונוכח הסיכון לציבור בשחרורו לחפשי מחשש פן יחזור לסחור בסמים. אין מקום להחלת חלופת מעצר במקרה זה, משאין בה כדי לתת מענה למסוכנות הטמונה בעורר. אוסיף, כי הטענה בדבר היות הסוכנת המשטרתית סוכנת מדיחה אינה משנה את פני הדברים לענייננו, שכן מסוכנותו של העורר הנלמדת ממעשיו אינה מושפעת מטענת הדחה, והרלבנטיות העיקרית שלה, קמה במשפט גופו, להבדיל מהליך המעצר. עוד אציין כי טענת האפלייה בין העורר לבין מעורבים אחרים בעסקאות עם הסוכנת אשר שוחררו מן המעצר גם היא אינה בעלת משקל שכן ענייניהם שונים מבחינת נתוניהם ויש גם הבדלים ניכרים בנסיבות האישיות של הנאשמים הללו לעומת אלה של העורר שלפנינו. הצדק, אפוא, עם עמדת בית המשפט המחוזי לפיה אין מקרה זה מצדיק שחרור בחלופת מעצר. בהינתן טיבו של הענין כמתואר לעיל, אין גם טעם ענייני להורות על הגשת תסקיר מעצר.

לאור האמור, ומהטעמים המפורטים לעיל, הערר נדחה.