החלטה3 עמודיםנכלל בחיפוש

בש"פ 6655/12 פלוני נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

משפט מנהליערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה להקלה בתנאי מעצר הבית

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

הערר נסב על דחיית בקשה להקלה בתנאי מעצר הבית של העורר בעבירות אינוס ומעשים מגונים בקטינה, בהתאם להמלצות תסקיר שירות המבחן. בית המשפט העליון קבע כי בית המשפט המחוזי איזן נכונה בין האינטרסים של העורר לאינטרס הציבורי ולתכלית המעצר. הערר נדחה.

העובדות

העורר נתון במעצר בית בגין כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס ומעשים מגונים בקטינה. בית המשפט הקל בתנאי המעצר בהדרגה והאריך פרקי זמן ליציאה להתאווררות בליווי מפקח. בקשות נוספות של העורר לצאת לעבודה ולחתונה נדחו בחלקן, ובית המשפט המחוזי קיבל את ההמלצה החלופית של שירות המבחן באופן חלקי.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם יש להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שדחתה בקשה להקלה בתנאי מעצר הבית של העורר בהתאם להמלצות שירות המבחן?

הלכות

  1. 1

    בית המשפט המחוזי עשה את המיטב לאזן בין האינטרסים של העורר לבין האינטרס הציבורי ולהגשמת תכלית המעצר, ואיזון זה סביר בנסיבות העניין ולנוכח חומרת העבירות

    ״בית המשפט המחוזי, בהחלטותיו הנוגעות לתנאי מעצרו, עשה את המיטב כדי לאזן בין האינטרסים של העורר לבין האינטרס הציבורי והצורך להקפיד על הגשמת תכלית המעצר״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • מעצר בית
  • תנאי מעצר
  • התאווררות
  • עיון חוזר
  • ערר
  • מסוכנות
  • ראיות לכאורה
  • עילת מעצר
  • איזון

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

בש"פ

6655/12

לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

העורר:

פלוני

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי

מרכז מיום 4.9.2012 במ"ת 14097-04-12 שניתנה על ידי כבוד השופטת נ' אהד

תאריך הישיבה:

כ"ו באלול התשע"ב

(13.9.2012)

בשם העורר:

עו"ד ישעיהו דן

רונן

בשם המשיבה:

עו"ד עדי מנחם

החלטה

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז במ"ת 14097-04-12 מיום 4.9.2012 (כבוד השופטת הבכירה נ' אהד ) שבמסגרתה נדחתה בקשתו של העורר, הנתון במעצר בית, להקלה בתנאי מעצר הבית בהתאם למובא בתסקיר שירות המובחן שהוגש בעניינו.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס ומעשים מגונים. לפי המתואר בכתב האישום, העורר, שני נאשמים נוספים, ש.ר. (להלן: המתלוננת ) ו-נ.כ. (מכרה משותפת של הארבעה) – כולם קטינים – שהו בגן משחקים כשבשלב מסוים הביאו שני הנאשמים האחרים אלכוהול, והחלו יחד עם העורר, המתלוננת ו-נ.כ. לשתות. לפי הנטען, המתלוננת ניסתה ללכת בקו ישר, אך לא הצליחה. בשלב זה, כך נטען, החלו העורר ושני הנאשמים האחרים לגעת למתלוננת בחזה. בהמשך לכך, הם הובילו אותה אל החצר האחורית של בית הכנסת הסמוך לאזור בו שהו, הושיבו אותה, שטפו לה את הפנים במים, והחלו לגעת בה בשנית, תוך שהעורר מנשק אותה בפיה. בשלב מאוחר יותר עזב אחד הנאשמים את המקום ונותרו העורר ונאשם נוסף בלבד עם המתלוננת. השניים הפשיטו אותה והעורר החדיר את אצבעותיו, ולאחר מכן את איבר מינו אל איבר מינה של המתלוננת עד שהגיע לפורקן, ובעקבותיו כך עשה גם הנאשם האחר.

בד בבד עם כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 1.4.2012 הורה בית המשפט על שחרור העורר למעצר בית בפיקוח אמו ואחותו; הפקדת כספית בסך 1,000 ש"ח; חתימה ערבות צד ג' על ידי המפקחים בסך 5,000 ש"ח; חתימה על התחייבות שלא לצאת מן הארץ; ואיסור יצירת קשר עם יתר המעורבים בפרשה. ביום 9.5.2012, החליט בית המשפט (כבוד השופטת מ' ברנט ) להתיר לעורר שעתיים "התאווררות" בימים א', ג' ו-ה' בליווי אחד המפקחים והורה על הגשת תסקיר שירות מבחן שיבחן את השאלה בדבר האפשרות לאפשר לו לצאת לעבודה בלוויית אביו. המלצת שירות המבחן בהקשר זה הייתה לאפשר לו לצאת לעבודה עם אביו, וזאת כמענה למצוקה שהוא חווה נוכח מעצר הבית שבו הוא נתון. ביום 28.5.2012 דחה בית המשפט (כבוד השופט א' סטולר ) את בקשת העורר לצאת לעבודה עם אביו, וזאת משסבר כי העורר זוכה למספיק שעות "התאווררות" שבועיות. על כן, הוגשה מטעם העורר בקשה לעיון חוזר שנדחתה אף היא. לקראת הדיון ביום 4.9.2012, נערך תסקיר שירות מבחן משלים שסקר את מצבו הנפשי של העורר ובמסגרתו ניתנו ההמלצות הבאות: לאשר את יציאתו מן הבית בכל עת בליווי אחד המפקחים, בכפוף להחתמתם על ערבויות גבוהות. ככל שהמלצה זו לא תתקבל, הומלץ לחלופין כדלקמן: להתיר את יציאתו עם אביו לעבודה, ללא הגבלת מיקום; לאפשר את הרחבת שעות ה"התאווררות" לארבע שעות יומיות; לאפשר נסיעתו עם משפחתו לצימר במתחם סגור; להתיר את שהייתו בערב חג הסוכות בבית אמו וביום החג בבית אביו; ולהתיר את יציאתו אל חתונת בן דודו (להלן: ההמלצה החלופית ).

יצוין כי העורר הסכים לפני בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. באשר לבקשתו, בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת הבכירה נ' אהד ) קיבל את ההמלצה החלופית באופן חלקי, כך שהתיר "התאווררות" בכל יום בין השעות 19:30-16:00 בליווי צמוד של המפקחים ואת החלוקה בין ההורים ביחס לחג הסוכות, ואף קבעה חלוקה ביחס ליתר החגים. יחד עם זאת, נדחתה הבקשה בדבר יציאת העורר לחתונת בן דודו.

מכאן הערר שלפניי, שבמסגרתו טוען העורר, בין היתר, כי בית המשפט דחה את המלצת שירות המבחן ללא כל נימוק. לדידו, משך שהותו במעצר בית מסב לו נזקים ההולכים וגדלים, כפי שהדבר משתקף בתסקיר. בהקשר זה טוען העורר כי ככל שנשקפת ממנו מסוכנות, הרי שהיא מתאיינת באמצעות הפיקוח של המלווים, ולטענתו הוא עמד עד כה בתנאי השחרור. עוד טוען העורר כי התנאים שהיו יפים לחודשים הראשונים של המעצר, אינם יפים עוד לאחר שישה חודשי מעצר, וזאת לנוכח הנזקים הנגרמים לו, בין היתר, עקב היעדר מסגרת חינוכית וחברתית.

מנגד, טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ולדידה מדובר בהחלטה מאוזנת. לגישתה, בעניינו של העורר ניתנו מספר החלטות ובמשך הזמן ניתנו הקלות בתנאי המעצר, ובקשתו עתה מהווה הלכה למעשה ביטול מעצר הבית. על כן, טוענת המשיבה כי המצב הנוכחי מאזן נכונה בין ככל השיקולים השייכים לעניין.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי ושמעתי את טיעוני הצדדים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

בית המשפט המחוזי, בהחלטותיו הנוגעות לתנאי מעצרו, עשה את המיטב כדי לאזן בין האינטרסים של העורר לבין האינטרס הציבורי והצורך להקפיד על הגשמת תכלית המעצר. אכן, עם הזמן בית המשפט הקל משמעותית בתנאי מעצר הבית של העורר והלך כברת דרך לקראתו בכך שהאריך את פרקי הזמן שבהם יכול לצאת מבית אמו בליווי מפקח לצרכי "התאווררות". סבורני כי איזון זה הינו איזון סביר בנסיבות העניין ולנוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר.

לנוכח האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי והערר נדחה.

ניתנה היום, כ"ו באלול התשע"ב (13.9.2012).

ש ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

הלכות

  1. 1בית המשפט המחוזי עשה את המיטב לאזן בין האינטרסים של העורר לבין האינטרס הציבורי ולהגשמת תכלית המעצר, ואיזון זה סביר בנסיבות העניין ולנוכח חומרת העבירות