בש"פ 6665/00 מדינת ישראל נ. זאקי אל-עביד

המשיב בבש"פ 6665/00 (להלן: המשיב) הואשם ברצח בכוונה תחילה, בניסיון לרצח ובקשירת קשר לביצוע פשע. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו. משבחן את הראיות שבידי המאשימה הגיע בית המשפט למסקנה, כי הראיות - הגם שיש בהן משום תשתית ראייתית לכאורית - לוקות ב"חולשה מסוימת". על רקע מימצא זה הורה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים מגבילים, בכללם "מעצר בית" בכתובת שתומצא על-ידי המשיב ותאושר על-ידי בית המשפט. נגד החלטה זו הוגשו שני עררים: המדינה, העוררת על דחיית בקשתה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, חולקת על צדקת קביעתו של בית המשפט המחוזי שהראיות, עליהן נסמכת האשמתו של המשיב, לוקות בחולשה. לטענת המדינה, בראיות הקיימות היה כדי להצדיק היענות לבקשתה במלואה. ואילו המשיב, מצדו, עורר (בבש"פ 6689/00) על צדקת קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי בראיות - חרף החולשה שנמצאה בהן - יש כדי להעמיד תשתית ראייתית לכאורית. לטענת סניגורו של המשיב, האשמת שולחו אינה מבוססת על ראיות לכאורה, ובקשתו היא שבית-משפט זה יורה להקל את תנאי שחרורו ובעיקר יבטל את התנאי המגביל את המשיב ל"מעצר בית".

על-פי הנטען בכתב האישום, קשר המשיב עם אחרים לגרום למותם של מי מבני משפחת אל-שמאלי. במסגרת הקשר ולקידומו הסיע המשיב במכוניתו את הקושרים האחרים, שהיו חמושים במספר כלי נשק, אל בית משפחת אל-שמאלי בכפר ג'ואריש. בהגיעם אל הבית עצר המשיב את הרכב והנוסעים עמו פתחו באש, מתוך הרכב, לעבר אחדים מבני משפחת אל-שמאלי שניצבו על המדרכה ליד הבית. כתוצאה מן הירי נהרג סמי אל-שמאלי וכמה אחרים מבני משפחתו, שעמדו בקירבתו, נפצעו.

מחלוקתם של הפרקליטים, בדבר עצם קיומן ובדבר עוצמתן, של ראיות לכאורה, התמקדה בשתי שאלות עיקריות. האחת, כלום עדות אחיו הקטין של המנוח, עזוז (כבן 14) - היחיד מבין הנוכחים שתיאר את נהג מכוניתם של הרוצחים וזיהה את המשיב במסדר זיהוי - מהווה ראיה-לכאורה בעוצמה מספקת להצדקת מעצרו של המשיב? והשניה, כלום לנוכח עדויות, כי בזמן בו ירו נוסעי המכונית, נורו יריות לעבר בני משפחת אל-שמאלי גם מן המסגד הסמוך, ניתן לקבוע כי המנוח ויתר הנפגעים מן הירי נפגעו דווקא מן האש שנורתה לעברם על-ידי נוסעי המכונית? השופטת המלומדת קבעה, כי עדותו של הקטין, שזיהה את המשיב, מהווה ראיה לכאורה למעורבותו של המשיב בביצוע הפשע, תוך שציינה כי לנוכחותו בזירת האירוע מצויה תמיכה גם בראיות נסיבתיות. את החולשה בראיות מצאה השופטת בעובדה, כי בזמן האירוע (כלשון השופטת, "בו-זמנית, או כמעט בו-זמנית") נורתה אש לעבר הנפגעים, לא רק מן המכונית, אלא גם ממקור נוסף. בטיעונו לפניי חתר הסניגור להראות, כי גם עדותו של הקטין היא ראיה כה חלשה, שאף מעיקרה אין בית המשפט יכול להניח כי תוכל לזכות לאמון.

עיינתי בראיות ולא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. גם בהנחה שעדות הקטין מעוררת קשיים כאלה ואחרים, יש בה, לכאורה, משום ראיה למעורבותו של המשיב במעשה הפשע. עם זאת, אין בידי לקבל את עמדת המאשימה כי עדות הקטין, והראיות הנסיבתיות התומכות בה, מעמידות בסיס ראייתי מוצק לכאורה לאשמתו של המשיב. בנסיבות אלו אין לשעות לטענת המדינה, שמן הדין להורות על מעצרו של המשיב. כמו לשופטת המלומדת, אף לי נראה, כי עיקר חולשתן של הראיות הוא בשאלת קיום קשר סיבתי בין הירי מן המכונית לבין גרימת מותו של המנוח. ברם, אף בהנחה שהתביעה תתקשה להוכיח במשפט את קיומו של קשר זה אין כדי להוביל לקבלת עררו של המשיב. שכן, גם אם יש ספק בקיום ראיות לכאורה למעורבותו בביצוע רצח, די בקיום ראיות (וכאלה יש למכביר), שממכוניתו נורתה אש לעבר המנוח וקרוביו, כדי לבסס, לכאורה, את אשמתו בקשירת קשר לביצוע פשע ובעבירה של ניסיון לרצח.

הנני דוחה את שני העררים.