בש"פ 6666/98 מדינת ישראל נ. יוסף הובר

נגד המשיב הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום (ת.פ. 322/98) בו מיוחסות לו עבירות של נסיון לשוד ונהיגה ללא רשיון נהיגה. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים; אך בית המשפט לא נעתר לבקשה והורה על שחרורו בערובה בתנאי מעצר בית כמפורט בהחלטה.

נסיון השוד נושא האישום בא לכלל ביטוי בדרישה שהציג המשיב - הכופר באשמה מכל וכל - כשהוא רעול פנים ומחזיק אקדח בידו, למתלונן, למסור לו את תיקו, שהכיל כ- 80,0000 ש"ח.

המתלונן הניח את התיק על הרצפה ופנה להסתלק מן המקום, כאשר במפתיע, גם ה"שודד" נמלט מן המקום מבלי לקחת דבר.

התביעה טוענת כי רמת המסוכנות לבטחון הציבור הטמונה באי מעצרו של המשיב שוללת חלופת מעצר. לתמיכת עמדתה מצביעה התביעה: על התכנון הקפדני והתעוזה המאפיינת את נסיון השוד שהתרחש בכניסה לביתו של המתלונן, על עברו של המשיב הכולל פגיעה ברכוש ועל העובדה כי נסיון השוד בוצע כאשר המשיב היה משוחרר בערובה בשל עבירות של נהיגה ללא רשיון והכשלת שוטר במילוי תפקידו - אגב העמדתו בסיכון דריסה - שנעברו זמן קצר לפני נסיון השוד.

במצב דברים זה, סבורה באת-כוח המדינה, שאין מקום לאמון שנתן בית המשפט המחוזי במשיב, שישמור על תנאי שחרורו בערובה.

אכן, בבסיסו של שחרור בערובה עומדת ההנחה שהמשוחרר יקפיד לשמור על תנאי השחרור; וליכולת לתת אמון בהבטחתו של המשוחרר שכך יעשה, יש משקל נכבד ביותר, לענין השחרור בערובה.

ברם כפי שהסתבר במהלך הדיון בפני, במקרה דנא, המשיב שוחרר בערובה כדבר שבשיגרה לגבי נאשמים המובאים לדין בעבירות תעבורה על פי דו"ח שוטר; ואינני סבור שיש בכך בלבד טעם המצדיק התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, וטעם אחר לא מצאתי.

אשר על כן הנני דוחה את הערר.