בש"פ 6669/11 מוסא משני נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ר' אבידע ) מיום 23.8.2011 במ"ת 12003-08-11 לעצור את העורר עד תום ההליכים המתקיימים נגדו בת"פ 12000-08-11.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של עשיית מעשים מטעים והטעייה לפי סעיף 134(1)(ה) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, איסור פעולה ברכוש טרור לפי סעיף 8 לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005 (להלן: חוק איסור מימון טרור ), איסור הכנסת חפץ אסור לפי סעיף 41 בצירוף לסעיף 52 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, איסור העברה של חפץ אסור לפי סעיף 42 בצירוף סעיף 52 לפקודת בתי הסוהר ואיסור הכשלת עובד ציבור לפי סעיף 288א לחוק העונשין התשל"ז-1977. נטען כי ביום 31.7.11, בעת שביקר את בנו המרצה עונש מאסר בן 19 שנים בכלא רמון בגין פעילות במסגרת ארגון חמאס, העביר לכיסו של בנו חבילה של 7 כרטיסי SIM ושני כרטיסי זיכרון, שהם חפצים האסורים להכנסה לבית הסוהר. על פי כתב האישום, בכך ביצע העורר "פעולה ברכוש טרור בכך שמסר לאסיר הביטחוני רכוש תוך ראייה מראש כי הדבר עשוי לקדם פעולת טרור או לקדם פעולות של ארגון טרור".

בטיעוניו לפני בית המשפט המחוזי הודה העורר שישנן ראיות לכאורה נגדו במרבית האישומים המיוחסים לו, אך כפר בקיומן לגבי העבירה לפי חוק איסור מימון טרור. זאת משום שסעיף 8 לחוק זה מתייחס לאדם "העושה פעולה ברכוש במטרה לאפשר, לקדם או לממן ביצוע של מעשה טרור". המילה "במטרה" הוגדרה "לרבות תוך ראיה מראש לפחות את אחת האפשרויות המפורטות בו כאפשרות קרובה לוודאי". העורר טען שאין בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת ראייה מראש על ידיו את האפשרות של קידום פעולת טרור.

בית המשפט המחוזי קבע שכיוון שהעורר מתגורר בכפר סמוך לחברון, ומכיוון שהוא כבר הוכיח כי לא ניתן ליתן בו כל אמון, די בעבירות שלגביהן אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה כדי להצדיק מעצר עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי הביע חוסר אמון בכך שבמצב העניינים כיום יש באפשרות אזרח ישראלי לגרום לכך שאכן העורר יתייצב להמשך דיון בעניינו.

מעבר לנדרש, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע שישנן ראיות לכאורה גם לגבי העבירה לפי חוק איסור מימון טרור:

"בנו של המשיב אסיר לתקופה של 19 שנים בכלא ישראלי, מהן כבר ריצה 6 שנים... זהו בנו היחיד של המשיב אשר נמצא במאסר, ולכן, ספק בעיניי אם תתקבל טענתו של המשיב כי לא ידע לאיזה תקופה בנו אסיר, לא ידע על שם מה נאסר, ולא ידע כי הוא משתייך לארגון החמאס. זאת ועוד, המשיב הכחיש כי מסר לבנו את כרטיסי הסים והזיכרון, ואף טען כי אין ברשותו טלפון ואין ברשות מי מבני משפחתו טלפון או טלפון סלולארי, ואיש מבני משפחתו אינו יוצר קשר טלפוני עם הבן האסיר. נשאלת השאלה מדוע אם כך מסר לבנו שישה כרטיסי סים ושני כרטיסי זיכרון? האם לא היה זה לבקשת הבן ולצורך פעילותו הביטחונית של הבן?".

2.

בערר שלפניי טוען בא כוח העורר כי היה על בית המשפט המחוזי לקבל את חלופת המעצר שהציע הכוללת השגחה על ידי ערבים ישראליים והפקדת פיקדון משמעותי דיו להבטיח את התייצבותו לדיונים בעניינו. כמו כן, נטען, מן הראוי להתחשב בגילו המבוגר (66 לכל הפחות), בהיותו אדם חולני ובעל עבר נקי, ובהעדר מסוכנות מצידו מעבר לזו שניתן לנטרל אותה על ידי מניעת כניסתו לבתי סוהר ישראליים עד תום ההליכים נגדו. עוד טען בא כוח העורר, כי בידו קלטת וידאו המתעדת את המפגש בין העורר לבנו ומכרסמת באופן ממשי בראיות המשיבה. לדבריו, חולשת הראיות לכאורה צריכה להטות את הכף לחלופת מעצר. בא כוח המדינה תומך במסקנתו של בית המשפט המחוזי.

3.

דין הערר להידחות. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומן של ראיות לכאורה, בכפוף לאמור לעיל, ובקיומה של עילת מעצר. הסנגור מיקד את טענתו בדבר החלופה שהוצעה. די לומר כי בנסיבות תיק זה אין בחלופה, שאינה כוללת השגחה של ממש, להשיג את מטרת המעצר. בל נשכח, כי מיקומו של העורר בכפר שליד חברון מגדיל את היסוד הסביר "לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר".

היה והליכי המשפט יימשכו מעבר לסביר, אין בהחלטה זו כדי למנוע מהעורר להגיש בקשה לעיון חוזר בשל כך. זאת מבלי להביע עמדה היה ותוגש בקשה שכזו.

4.

הערר נדחה.