בש"פ 6678/03 עלי (בן סלומון ) משארווי נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-המשפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות התפרצות, שביצוען מיוחס לו בשעה שהיה משוחרר בתנאים מגבילים, שנקבעו בגדרי עיכוב ביצוע עונש מאסר בן שלושה חודשים שהוטל עליו. בנוסף להרשעותיו הקודמות המרובות, נפתחו נגד העורר 22 תיקי חקירה הנוגעים לעבירות רכוש, שכפי שהוסבר על-ידי באת-כוח המדינה, עומדים להגיש על-יסודם כתבי-אישום נגדו. על רקע זה ביקשה המדינה את מעצרו עד תום ההליכים.

בית-משפט השלום נענה לבקשה ובית-המשפט המחוזי דחה את הערר שהגיש.

מכאן הערר שבפני.

מבחינה עקרונית, מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת להבחין בין סוגים שונים של עבירות. כך, אף בעבירות נגד הגוף, המקימות חזקת מסוכנות, ומקל וחומר בעבירות נגד הרכוש, שבעיקרון ראוי להימנע מלעצור בגינן אלא אם בנסיבות העניין עולה כי הנאשם ימשיך במעשיו הפלילים, ואף במקרה כזה יש לשקול אם ניתן להסיר את החשש להמשך הפעילות הפלילית על-ידי קביעת תנאי שחרור מגבילים.

העורר שלפניי מכור לסמים, והכול מסכימים כי העבירות שהוא מבצע הן תוצאה של התמכרותו זו, ובנסיבות אלה אף המדינה מסכימה כי חלופת מעצר במוסד גמילה עשויה להביא תועלת גם לחברה. דא עקא, שחלופה כזו לא נמצאה, כפי שעולה מתסקיר המעצר של שירות-המבחן. העורר עבר את העבירות המיוחסות לו לפני שהחל בתהליך גמילה במוסד פרטי. הוסבר לי, כי במוסד זה ניתנת אך גמילה פיזית, בעוד שהעורר זקוק אף לגמילה נפשית, וזהו תהליך ממושך מאוד.

מצאתי, כי בחלופת מעצר אין כל תועלת. אינני בטוחה גם כי מוסד כזה יכול לשמש מוסד סגור, שבו ניתן לראות חלופה למעצר. לא ניתן לתת בעורר – המכור לסמים – כל אמון כי יקיים את תנאי השחרור, שקיומם תלוי ברצונו. עם זאת, לו נמצא מוסד לגמילה סגור ושמור, שדייריו אינם חופשיים לצאת כרצונם, הרי ראוי היה לקבוע מעצר כזה כחלופת מעצר.

הערר נדחה, איפוא, אך העורר יוכל לבקש עיון מחדש בהחלטה לעוצרו אם יהיה בידיו להצביע על מוסד גמילה מתאים.