בש"פ 6680/04 אריאל (אריק) יוסף נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 6563/04 (סגנית הנשיא י' הכט) לדחות את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו, ביחד עם שלושה נאשמים נוספים, עבירות של הריגה, חבלה בכוונה מחמירה ושיבוש הליכי משפט. על-פי הנטען בכתב האישום לאחר מספר עימותים בין הנאשמים ושלושה מחבריהם (המואשמים בכתב אישום נפרד) לבין חבורה אחרת (להלן – "החבורה האחרת") חברו הנאשמים עם שלושת חבריהם, הצטיידו בנשק קר ותקפו את החבורה האחרת. כתוצאה מאחת הדקירות נפטר אחד מן החבורה האחרת. בנוסף נטען כי הנאשמים ניסו להעלים ראיות ולתאם גרסאות בעניין האירוע.

בית המשפט המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, וזאת לאחר שבא-כוח העורר דאז הסכים כי קיימות ראיות לכאורה לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בכפוף לשמירת זכותו של העורר לבקש עיון חוזר אם ימצא בראיות שטרם קיבל כדי לפגום בעוצמת הראיות הקיימות לביסוס ההרשעה. לאור תסקיר המעצר לפיו אין בחלופת מעצר כדי להפחית ממסוכנותו של העורר, קבע בית המשפט קמא כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה על יסוד הטענה שאין ראיות לכאורה להוכחת האישומים נגדו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, ומכאן הערר.

בערר לפני חוזר העורר על טענותיו לפיהן לא קיימות ראיות לכאורה בעניינו. העורר אינו חולק על הימצאותו במקום האירוע אך טוען כי אין לו כל מעורבות בקשר לפגוע בבני החבורה האחרת או לפגיעה בפועל שבוצעה בהם, בכלל זה הפגיעה במנוח. לטענתו הוא הגיע למקום בכדי להפריד בין החבורות ולא כדי ליטול חלק בקטטה, ואגב כך הסתבך באירוע. לטענת בא-כוח העורר, האדם היחיד אשר מפליל אותו הוא אחד מבני החבורה האחרת ששמו שמעון זרביאלוב. אך זה הפליל את העורר רק בהודעתו הרביעית, בעוד שבהודעותיו הקודמות הוא מסר כי אינו יכול לזהות את התוקפים. בא-כוח העורר הוסיף וטען כי בדירה בה בוצעה התקיפה לא נמצאו כתמי דם של העורר, מה שמחזק את טענתו כי לא נטל חלק ממשי בתקיפה. בינתיים טוען בא-כוח העורר, אחד מהנאשמים האחרים נטל על עצמו את האחריות לדקירתו של המנוח, התפתחות אשר מכרסמת כרסום ממשי בראיות המאשימה, ככל שקיימות כאלה נגד העורר. לעניין עילת המעצר וחלופת המעצר טוען בא-כוח העורר כי מרשו הסגיר עצמו למשטרה ביוזמתו, מה ששולל את החשש להימלטות מהדין. אם קיימת מסוכנות מצד העורר, נטען, הרי שזו מסוכנות נקודתית כלפי אנשים מסוימים המתגוררים בבית שמש, שניתן להפיגה על-ידי הרחקתו של העורר ממקום זה, ואין עילה, בשל סיכון נקודתי זה, לכלוא את העורר מאחורי סורג ובריח. כמו כן נטען שהמשפט עשוי להתמשך תקופה ארוכה לאור העובדה שבכתב האישום רשומים 40 עדים ועד כה נשמעו רק שני עדים כשהמשך המשפט נקבע (לישיבה אחת בלבד) לחודש אוקטובר השנה. בא-כוח העורר גם העלה טענות שונות לגבי דרך ההתנהלות של המאשימה בהליך הפלילי המתנהל בבית המשפט המחוזי, טענות שאין מקום לדון בהם במסגרת זו.

המשיבה טוענת שבחומר החקירה מצויות ראיות לכאורה להוכחת האישומים, וכי מסוכנותו של העורר אינה מאפשרת לשחררו בחלופת מעצר.

העיון בחומר החקירה מעלה שקיימות ראיות לכאורה די הצורך להוכחת האישומים נגד העורר. הראיה המרכזית נגד העורר היא הודעתו של שמעון זרביאלוב. עד זה מסר בהודעתו במשטרה כי האחרון נמנה על קבוצה של כשמונה אנשים אשר פרצו לדירה בה התרחש האירוע נושא האישום, והתקיפו את יושביה בסכינים. בין התוקפים זיהה העד חמישה אנשים, ביניהם העורר. נכון הדבר כי ההודעה המפלילה את העורר היא הודעתו הרביעית של העד במשטרה, אך עניין זה נוגע למשקלה של העדות נושא שאין מקום לדון בו בשלב זה. מה גם שבינתיים העד חזר על גרסה זו בעדותו בבית המשפט. מהודעתו של עד זה עולה גם מעורבותו הפעילה של העורר, לאו דווקא כמשכין שלום, בהתפרצות אלימה קודמת בין שתי החבורות יום לפני המקרה. מעורבותו זו עולה גם מהודעתו של ולדיסלב ברישניקוב. ראיות נוספות מצביעות על כך שהעורר הגיע למקום יחד עם מספר אנשים מזוינים בסכינים, אותם הוא אסף והסיע ברכבו, ויחד עמם הוא פרץ לדירה. בנסיבות אלה, גרסת שליחות השלום שנטל על עצמו העורר נראית בלתי סבירה. על כך יש להוסיף את ניסיונו של העורר, בשעת לילה מאוחרת לאחר האירועים האלימים נשוא כתב האישום להעלים את בגדיו המוכתמים בדמו ליד לולים במושב תעוז. אם לא די באלה, מפלילים את העורר גם שותפיו, שלומי אזולאי ושלומי יוסף (אחיו).

לעניין האחרון, טוען בא-כוח העורר, שאין מקום להסתמך במסגרת זו על הודעות השותפים שכן אלה אינם עדי תביעה ובשלב ראיות התביעה, זו אינה יכולה לעשות שימוש בהודעותיהם אלא נגד מוסרי ההודעות בלבד. אם נאשמים אלה יעידו כעדי הגנה אמנם ניתן יהא להגיש את הודעותיהם כראיה על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש]. אולם, בשלב זה לא ידוע אם נאשמים אלה יעידו במשפט. על כן, מדובר בסיכוי ספקולטיבי שאין לבסס עליו קיומן של ראיות לכאורה בשלב המעצר עד תום ההליכים.

לצורך ההכרעה בערר הנוכחי אין צורך להידרש לטענה זו, שכן לטעמי בידי המאשימה ראיות לכאורה די הצורך גם ללא הודעות השותפים. אציין, עם זאת, שלפחות לפי חלק מההחלטות שניתנו בעניין זה בבית משפט זה, המניעה מלהסתמך על הודעות השותפים בשלב המעצר עד תום ההליכים אינה מניעה מוחלטת, והיא מתקיימת רק כאשר מדובר בראיה יחידה (ראה: בש"פ 7625/95 מדינת ישראל נ' אשרף בן אחמד עטייה ו–2 אחרים , פ"ד מט(4) 4), מה שאינו מתקיים במקרה שלפנינו.

לאור האמור, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שקיימות בחומר החקירה ראיות לכאורה להוכחת האישומים נגד העורר.

בהתקיים ראיות לכאורה, קמה נגד העורר עילת מעצר המבוססת על מסוכנותו ונתמכת בעברו הפלילי, כאשר העבירות המיוחסות לו בוצעו רק כחודשיים לאחר שחרור ממאסר בעודו אסיר ברישיון שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה בר הפעלה.

בנסיבות אלה ולנוכח תסקיר המעצר השלילי מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט קמא גם לעניין היעדר חלופת מעצר אשר תוכל להפיג את מסוכנותו של העורר.

הערר נדחה.