בש"פ 6685/07 עו"ד בועז קניג נ. מדינת ישראל

1.

המבקש ייצג נאשם בהליכים הפליליים שנוהלו נגדו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר בסיומם הורשע הנאשם ודינו נגזר למאסר ולפיצוי המתלוננת שבאותם ההליכים, בסכום של 10,000 ש"ח. בגדרם של הליכי המעצר והשחרור בערובה – בתחילת ההליכים – שוחרר הנאשם (ביום 4.4.05) בתנאי ערובה שונים, ובהם הפקדת ערובה במזומן בסכום של 7,500 ש"ח "להבטחת התיצבותו למשפט ומילוי תנאי הערובה".

הנאשם התייצב לכל ישיבות בית המשפט ומילא אחר כל תנאי הערובה. לאחר שנסתיימו הליכי המשפט – כמפורט לעיל – פנה הנאשם בבקשה לבית המשפט להשבת סכום הערובה (7,500 ש"ח). המדינה התנגדה לבקשתו בטענה כי סכום הערובה ישמש לביצוע חיוב הפיצוי למתלוננת שהוטל על הנאשם בגזר הדין.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) קיבל את עמדת המדינה, וקבע כי "ניתן לקזז כספי הערבות העצמית שהפקיד הנאשם לצורך רכיב הפיצוי העונשי שעליו לשלם למתלוננת (כקבוע בגזר הדין)". לאור זאת דחה בית המשפט קמא את בקשת הנאשם להשיב לידיו את סכום הערובה (שהפקיד להבטחת תנאי שחרורו בערובה), והורה כי "המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות יכול לקזז את סכום הפיצוי למתלוננת כנגד כספי הערובה שהופקדה על ידי הנאשם".

בפני ערר שהגיש סנגורו של הנאשם על החלטתו האמורה של בית המשפט קמא. לטענתו, תכליתה האחת של הערובה שבנדון היתה בהבטחת תנאי השחרור בערובה בהם שוחרר הנאשם במהלך משפטו. משהסתיים משפטו ומשעמד הנאשם בכל תנאי הערובה, אין המדינה רשאית או מוסמכת ליטול מרשותו את סכום הערובה תוך שינוי יעודו לתשלום הפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת בגדרו של גזר הדין.

המדינה בתגובתה לערר מסכימה כי אכן אין הסמכה מפורשת בחוק המתירה לה לשנות את יעוד כספי הפקדון, מערובה לקיום תנאי השחרור למקור לתשלום הפיצוי למתלוננת. אולם, לטענתה, "לבית המשפט סמכות לעכב את החזרת הכספים למבקש עד לפעולת המרכז לגביית קנסות. עמדה זו מתבססת על תכליות החקיקה ועל הלקונה הקיימת בחוק בעניין סמכויות בית המשפט ליתן סעדים זמניים לזכאי בפיצויים".

2.

סוגיה זהה לחלוטין – לזו המתעוררת בבקשה דנן – עלתה ונדונה בפני בית משפט זה בערר שבבש"פ 4972/07 עאטף פואז נ' מדינת ישראל . בהחלטה מיום 20.3.08 באותו ההליך, מפי השופטת א' פרוקצ'יה, נתקבל הערר ונדחתה עמדת המדינה. נקבע, בין היתר (בסעיף 15 להחלטה) כי:

"כתב ערובה הניתן במסגרת ההליך הפלילי מקורו בסמכות ספציפית ומוגדרת של בית המשפט, והוא ניתן לתכלית מסוימת ולמטרה נתונה ולצורך קיום תנאים מוגדרים, על פי העניין.

הערובה עומדת בתוקפה עד להגשמת התכלית שבשלה ניתנה, ולא מעבר לכך.

פשיטא, משהוגשמה התכלית שלשמה ניתנה הערבות ואין עילה לחילוטה בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, חובה על המדינה להחזיר את כספי הערבות למפקידיהם כחלק מחובת הנאמנות החלה עליה בהחזקה ובשמירה של כספי ציבור".

ועוד נקבע על ידי חברתי השופטת א' פרוקצ'יה (בסעיף 21 להחלטה), כי:

"למדינה לא נתונים הכוח והסמכות לעכב או לחלט כספי ערובה שניתנו על ידי נאשם לתכלית שחרורו מן המעצר, או לתכליות דומות במסגרת ההליך הפלילי המתנהל נגדו, לצורך הסבתם לתשלום פיצויים עונשיים לנפגע עבירה. תכליתם של כספי הערובה נועדה להשיג מטרה מוגדרת שלשמה הופקדו הכספים בנאמנות בידיה של המדינה. בין תכליות הערובה לא נכללה מטרה להבטיח תשלום פיצוי למתלונן...".

תמים דעים אני עם עמדתה זו של השופטת א' פרוקצ'יה, ומתוך כך מוצא אני כי דין ערר זה להתקבל.

אני מחליט איפוא לקבל את הערר, לבטל את החלטת בית המשפט קמא ולהורות כי סכום הערובה שהופקד על ידי הנאשם מס' 2 בתיק פ"ח 1201/04 בבית המשפט המחוזי בתל אביב (שאול נשיא) יועבר לידי בא כוחו, העורר בערר זה שבפני.