בש"פ 6687/98 סעיד שרקייה נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.6.98, בו דחה ערעור שהגיש המבקש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. הבקשה הוגשה ביום 25.10.98, כמעט חודשיים לאחר המועד האחרון להגשת הבקשה לרשות ערעור.

המשיבה מתנגדת לבקשה והצדק עימה.

בבקשה נטען כי כבר ביום 4.10.98 ביקשו להגיש את הבקשה לרשות ערעור, אולם במזכירות בית המשפט סרבו לקבלה, משום שהוגשה באיחור, בלא בקשה להארכת מועד. לטענת בא-כוח המבקש, סבר כי ה4.10.98- הינו המועד האחרון להגשת הבקשה לרשות ערעור. למסקנה זו הגיע, לטענתו, עקב טעות, משסבר כי תקופת הפגרה נמשכת עד ליום 15.9.98 ולא עד יום 1.9.98. מוטב היה כי טענה זו לא נטענה כלל על ידי בא-כוח המבקש. לטעות זו הצטרפה ככל הנראה טעות נוספת, משסבר עורך הדין כי ימי הפגרה אינם נמנים במניין המועדים, כפי שהדבר בהליך אזרחי, ולא הוא. המועד להגשת בקשה לרשות ערעור חל ביום שלמחרת סיום הפגרה. גם משנודע לבא-כוח המבקש כי אחר את המועד, וכי עליו להגיש בקשה להארכת המועד, לא הזדרז לעשות כן. רק לאחר שלושה שבועות הגיש הבקשה שבפני להארכת המועד.

בנסיבות אלו, אין בפני כל טעם סביר שיש בו כדי להצדיק את הארכת המועד המבוקשת. יש להוסיף ולציין, כי מדובר בבקשה לרשות ערעור, אשר ניתנת במקרים מועטים, כאשר מתעוררת שאלה שבמדיניות משפטית בעלת חשיבות כללית (ר"ע 103/82, חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו (3) 123).

נראה כי בקשת רשות הערעור דנן אינה עומדת במבחן זה וסיכוייה של הבקשה במקרה דנן המופנית כנגד מידת העונש, קלושים.

הבקשה נדחית.