בש"פ 6710/19יעקב פודים נ. ועדת האתיקה במחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' בר-עם ) מיום 17.7.2019 ב-עב"י 59457-03-19 (להלן:

פסק-הדין ). במסגרת פסק-הדין נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 14.2.2019 (בד"א 47/18).

2.

על פי הוראות הדין והפסיקה הרלוונטית, עמדו למבקש שלושים ימים להשיג על פסק-הדין (ראו, תקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), התשמ"ט-1988 (להלן: תקנות סדרי הדין בערעור ); בש"פ 6447/11 מסאלחה נ' ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין (20.9.2011); בש"פ 1051/15 בנרי נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין (3.3.2015); בש"פ 1874/16 כהן נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין - מחוז חיפה (25.5.2016) (להלן: עניין כהן )). כמו כן, ובדומה לדין הפלילי, ימי הפגרה באים במניין הימים לצורך הגשת הליכים ערעוריים הנוגעים לדין המשמעתי במוסדות לשכת עורכי הדין (ראו, בש"פ 6803/13 לאור פליקסברוטד נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין , פיסקה 1 (15.10.2013); להלן: עניין פליקסברוטד ). על רקע זה ובשים לב להוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, המועד האחרון להגשת ההליך הערעורי על פסק-הדין מיום 17.8.2019 היה בענייננו ביום 8.9.2019 (ראו והשוו, בש"פ 6569/19 מחאמיד נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (3.11.2019)). ויודגש כי כללים אלה הינם ידועים וברורים, ובצדק ציינה כבוד הרשמת (כתוארה דאז) ל' בנמלך בעניין כהן כי "כיום לא קיימת אי בהירות בעניין" ( שם , פיסקה 2).

3.

הבקשה להארכת מועד הוגשה בחלוף למעלה מחודש (10.10.2019). זאת, לאחר שביום 2.10.2019 ניסה המבקש להגיש את ההליך למזכירות בית משפט זה אך המזכירות דחתה את ההליך מן המרשם בשל האיחור שנפל בהגשתו. חרף הפסיקה המפורשת המפורטת לעיל ועל אף שהמזכירות דחתה כאמור את ההליך מן המרשם, חוזר המבקש וטוען בבקשה שלפניי כי בהליכים משמעתיים ימי הפגרה אינם באים במניין הימים. לצד האמור טוען המבקש כי ככל שימי הפגרה נמנים במניין הימים, "הרי שמדובר בטעות, בתום לב מוחלט".

4.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. תקנה 2(ב) לתקנות סדר הדין בערעור קובעת כי ניתן להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי מכוח תקנות אלה "מטעמים מיוחדים שיירשמו". אכן, בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי לנוכח מהותו של ההליך המשמעתי, המצוי במעגל ה"מעין-פלילי", יש להחיל את הדרישה ל"טעמים מיוחדים" באופן מקל יותר בהשוואה להליכים אזרחיים "רגילים" (ראו עניין פליקסברוטד , פיסקה 3; בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב , פיסקה יג' (10.5.2009); להלן: עניין ברי ). עם זאת, הארכת מועד להגשת הליך ערעורי כדוגמת ההליך דנן לא תינתן כדבר שבשגרה ובנסיבות העניין סבורני כי המבקש לא הרים את הנטל הנדרש בהקשר זה ולמסקנה זו הגעתי גם לאחר בחינת בקשתו בהתאם לאמת המידה המקלה כאמור לעיל. כפי שצוין, הטעם אותו ציין המבקש לאיחור (ואף טעם זה הוצג אך "משום הזהירות") הינו טעות שבדין ואולם הלכה ידועה היא כי "טעות שבדין" אינה מהווה כשלעצמה "טעם מיוחד" וכך גם נפסק ביחס להליכים ערעורים המופנים דוגמת ההליך מושא הבקשה דנן. זאת ועוד, כפי שצוין בפסיקה גם בהליכים פליליים של ממש, בהם נבחנת אמת מידה פחותה של "טעם סביר המניח את הדעת", ארכה מחמת טעות שבדין אינה ניתנת כדבר שבשגרה, וכל מקרה נבחן לגופו על פי נסיבותיו (עניין פליקסברוטד , פיסקה 3). בנסיבות העניין אין בידי לקבוע כי הטעות, ככל שאכן אירעה (שהרי אין זה ברור אם המבקש מכיר בה, אם לאו), הייתה סבירה בנסיבות העניין, ובפרט משמדובר באיחור שאינו קצר כלל ועיקר. לא למותר לציין כי המבקש אף לא סיפק טעם מבורר מדוע המתין שמונה ימים נוספים, מעת דחיית ההליך מן המרשם, לצורך הגשת הבקשה שבכותרת. לאמור עד כה אוסיף ואדגיש כי אף סיכוייו הלכאוריים של ההליך – בקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי" – אינם נחזים להיות גבוהים כלל ועיקר (ראו למשל 5568/12 פלוני נ' וועדת האתיקה של לשכת עוה"ד בישראל , פיסקה ט' (2.9.2012); עניין ברי , פיסקה ז').

5.

בשים לב למכלול הטעמים המפורטים לעיל ומבלי להקל ראש בטענותיו של המבקש כמו גם בעונש שהושת עליו, לא שוכנעתי כי המבקש עמד בנטל הנדרש למתן ארכה.

בנסיבות אלה דין הבקשה להידחות וכך אני מורה. לא ייעשה צו להוצאות.