בש"פ 6712/97 איליה זסלבסקי נ. מדינת ישראל

העורר הוא קטין (יליד 1980) העומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לנוער, באישום שעיקרו שוד ופציעה בנסיבות מחמירות. באי-כוח הצדדים מסכימים לגבי הרקע לארוע נשוא האישום. מסתבר כי העורר שהה בביתו של המתלונן, שהינו אדם מבוגר, ברשות. בין היתר הוסכם בין המתלונן לבין העורר כי המתלונן יצלם את העורר בערום, כנראה בתמורה כספית. כך הוסכם וכך נעשה. בשלב מסויים, ארע דבר. כאן נחלקות הגירסאות. העורר טוען כי המתלונן ביקש לכפות עליו יחסי מין, ואילו הוא התנגד, ואז נטל בקבוק וניפץ אותו על ראש המתלונן, לצורך הגנה עצמית, וכן נטל את הארנק, של המתלונן, כדי לפצות עצמו על התמורה שהיה זכאי לה, ונמלט מן הדירה בעודו עירום. לעומתו המתלונן, שתחילה טען כי העורר נכנס לדירה ללא רשותו, והעלים את מסכת היחסים שביניהם עד אותו ארוע, מציג את הארוע באור אחר. לגירסתו, העורר תקף ופצע אותו כדי לשדוד את כספו. בא-כוח המדינה מוסיף וטוען כי גם אם העורר היכה את המתלונן בבקבוק לצורך הגנה עצמית, העובדה היא שהעורר המשיך וניפץ בקבוקים נוספים על המתלונן, וגרם לו פציעות בחלקי גופו, שהצריכו טיפול בבית חולים. כמו כן, עובדה היא שהעורר נטל את כספו של העורר, שלא בהסכמתו, ובו יותר כסף מאשר העורר תובע לעצמו.

כך או כך, כאשר העורר נעצר התברר כי מדובר בנער שעזב את ביתו, התדרדר במשך השנה האחרונה בהתנהגותו, והתמכר לסמים קשים. מתוך רצון להושיט לו יד, כדי שיחלץ מן המצב האומלל אליו התדרדר, יצאה הפרקליטות מגידרה. היא ניסתה להעלות אותו על מסלול של שיקום. בהסכמתה החליט בית המשפט המחוזי, כחלופת מעצר, לשלוח את העורר לקהילה טיפולית. היתה בעיה בקבלת העורר לקהילה זאת. לאחר מאמצים, הוא התקבל לקהילה. אולם הוא לא החזיק בה מעמד. לאחר ימים ספורים עזב אותה, אחר כך הוחזר אליה ושוב עזב אותה. בשלב זה בקשה הפרקליטות מבית המשפט שיורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט ציין כי אין זה פתרון טוב, אך בנסיבות המקרה לא ראה דרך טובה יותר, ולפיכך הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. על כך הוגש הערר לבית משפט זה.

הטענה העיקרית של בא-כוח העורר, המייצג את העורר מטעם הסניגוריה הציבורית, היא שאין תשתית של ראיות המקימה עילת מעצר. טענה זאת הועלתה כבר בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה אותה. כמוהו אף אני סבור שקיימות ראיות לכאורה. ההכרעה במשפט תהיה תלויה, במידה רבה, באמון שבית המשפט ירחוש, אם למתלונן ואם לעורר. ברור כי גם לשיטתו של העורר הוא ביצע עבירה. השאלה היא אם הוא ביצע את העבירות הקשות המיוחסות לו בכתב האישום. אם בית המשפט יאמין לגירסת המתלונן בדבר הארוע, נשוא האישום, הוא יכול לבסס עליה הרשעה בעבירות אלה. די בכך, לפי החוק, כדי ליצור חזקת מסוכנות של העורר, שהנטל עליו להפריכה. כיוון שמתברר כי העורר מכור לסמים קשים, שהוא משוטט ללא כתובת קבועה, והארוע נשוא האישום מלמד כיצד הוא עלול להסתבך בעבירות, אני סבור שחזקת המסוכנות עומדת בעינה ומקימה עילת מעצר.

בא-כוח העורר הסכים שאין סיכוי, בשלב זה, לתהליך של שיקום, ולכן הוא אף נמנע מלהציע תהליך כזה כחלופת מעצר. אך הוא טען כי צריך לתת לעורר את ההזדמנות של מעצר בית. הכוונה היא שהוא ישהה בבית הוריו. הוריו, כמוהו, הם עולים חדשים מרוסיה. שניהם עובדים לפרנסתם. חלק משעות היום אף אחד מהם אינו נמצא בבית. נוסף לכך, אביו של העורר, שהופיע בבית המשפט המחוזי, אמר שהוא מוכן ורוצה שבנו יהיה בבית, אך אין לו שליטה על העורר, ולכן ההורים אינם יכולים לשאת באחריות עליו, ובמצב זה אף אינם מוכנים ליטול עליהם ערבות. כל שהם מוכנים לקבל על עצמם הוא להודיע למשטרה אם העורר יעזוב את הבית. ואין אף קרובים או מכרים אחרים המוכנים לערוב לעורר במסגרת חלופת מעצר.

במצב זה, על רקע העובדה שהעורר היה מכור לסמים קשים (ואף שאמר שכעת הפסיק להשתמש בהם, אין כל הוכחה לכך), ועל רקע הכישלון של שני נסיונות לשלב אותו בקהילה טיפולית, כחלופת מעצר, דומני שמעצר בית, כפי שמוצע על ידי בא-כוח העורר, אינו חלופה מספקת.

זאת ועוד. שרות המבחן לנוער מכיר את העורר והגיש חוות דעת בעניינו למשטרה. בחוות הדעת מצויין, בין היתר, כי הוא נשפט כבר בעבירות סמים וכנראה גם הסתבך בחובות כספיים לעבריינים. הם מציינים כי הוריו של העורר חסרי אונים ומשוועים לעזרה, אך אינם מסוגלים להתמודד עם מכלול הבעיות. מצבו של העורר קשה והוא זקוק להתערבות סמכותית וטיפולית דחופה ביותר. נוסף לכך התברר כי העורר חולה בנגיף היפטיטיס, ומחלה זאת אף היא מחייבת טיפול. לפיכך הם לא המליצו לשחררו לביתו, מחשש להתדרדרות נוספת במצבו, וחוסר שליטת הוריו עליו, והמליצו להגיש נגדו כתב אישום. בחוות דעת ששירות המבחן לנוער הגיש לבית המשפט נאמר, בסיכום, כך: "אנו סבורים כי למען טובתו של הנער וכדי למנוע התדרדרות נוספת ויציאתו חזרה לרחובות ולעבריינות קשה, יש להשאירו בתנאי מעצר, ואנו נשקול להגיש לבית המשפט - לכשיועמד לדין - המלצה לדרך ענישתית לצורך מתן טיפול סמכותי והתחלת דרך השיקום בתנאי כליאה".

לנתונים אלה יש להוסיף עוד נתון חשוב: משפטו של העורר יתקיים ביום 2.12.97. יש סיכוי טוב שהמשפט יסתיים באותו יום. אם לא, חזקה על בית המשפט המחוזי שיתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה ויקבע מועד מוקדם ככל שניתן להמשך המשפט.

על רקע נתונים אלה הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה אין הצדקה לחלופת מעצר, ולפיכך אני מחליט לדחות את הערר.

אני מבקש להוסיף את המובן מאליו: שהמצב הטרגי אליו התדרדר העורר, אף אם אין הוא מודע לחומרת מצבו, מחייב טיפול דחוף ויסודי, ככל שניתן, במאמץ לחלצו ממצב זה. ראשית, יש לבדוק את העורר במקום המעצר שלו כדי לברר אם וכיצד יש לטפל במחלתו בשלב זה. שנית, שרות המבחן לנוער צריך להכין עצמו למתן חוות דעת לבית המשפט שדן במשפטו של העורר, אם יתבקש לכך על ידי בית המשפט.