בש"פ 6722/01 אליהו ביטון נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין באשמת סחר בסם מסוכן, והחזקת סם שלא לצריכה עצמית. על-פי הכתוב בכתב האישום, רכש העורר מסוחר סמים 25,000 כדורי "אקסטזי" מתוך כוונה למכור אותם לאחרים. את הסם המסוכן רכש העורר, כך נכתב בכתב האישום, בשתי הזדמנויות שונות. תחילה רכש כ6,000- כדורי "אקסטזי", ובמהלך התקופה שלאחר מכן, עוד כ19,000- כדורים.

בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום משפטו, לאחר שמצא כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות אותו למערך ההפצה של כדורי ה"אקסטזי" בישראל, ומשלא היתה מחלוקת כי בהתקיים ראיות כאלה, תקום גם עילת מעצר. לנוכח מהות העבירות, מצא בית המשפט המחוזי, כי אין מקום להורות על חלופת מעצר.

כנגד החלטה זו מופנה הערר. עיקר טענתו של העורר - כי אין די בראיות המצויות באמתחתה של המדינה, כדי לקשור אותו לעבירות המיוחסות לו, וכי מכל מקום, ראוי היה לבחור בחלופת מעצר בבית הוריו של העורר, או בבית הורי אשתו. משאוחד עניינו עם עניינם של שאר המעורבים בפרשה, עלול המשפט, כך טוען העורר, להמשך זמן רב, וגם מן הטעם הזה ראוי היה, לדעתו, לבחור בחלופת מעצר.

דין הערר להדחות.

לחובת העורר עומדת עדותו של עד מדינה, וזו מוצאת לה סיוע לכאורה בראיות חיצוניות, ובכללן שיחה בין העורר לבין נאשם אחר, שהוקלטה בסתר. בנסיבות אלה קמה עילת מעצר, ובשל מהות הראיות וטיבן, צדק בית המשפט המחוזי כאשר בא לכלל מסקנה כי אין מקום לבחור בחלופת מעצר.

הערר נדחה.