בש"פ 6722/02 סמי (בן מוחמד) אבו מדיעם נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, אינוס ומעשה סדום. כפי שנטען בכתב-האישום, כל העבירות בוצעו כלפי המתלוננת, שעמה היו לעורר יחסי-קירבה. כתב-האישום הוגש על-יסוד תלונתה של המתלוננת, שנמצא לה תימוכין בעדויות עדים שראו על גופה סימני חבלה ואף היו עדים למעשי אלימות (חניקה) שעשה בה העורר, אשר בין היתר, אף שפך עליה בנזין. ואילו העבירה של אינוס מושתתת על דבריה של המתלוננת.

המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. במהלך הדיון במעצרו התפרצה המתלוננת והודיעה, כי העורר לא עשה בה דבר. המתלוננת הופנתה על-ידי בית-המשפט למשטרה, שם חזרה בה מכל תלונותיה.

בית-המשפט המחוזי סבר, כי גם לאחר חזרתה של המתלוננת מן התלונות, התשתית הראייתית מספקת למעצר, כי העורר מסכן את המתלוננת וכי יש, על-כן, לעוצרו.

מכאן הערר שבפניי, שהתמקד בחזרתה של המתלוננת מתלונותיה, בתשתית הראייתית בכללותה, ובאפשרות לקביעת חלופת מעצר, הראויה במקרה כזה בשל עברו הנקי של העורר.

אכן, השאלה הטעונה הכרעה היא האם העורר מסכן את המתלוננת. כתב-האישום והתשתית הראייתית שעליה הוא מבוסס וכן התנהגותה של המתלוננת לאחר הגשת כתב-האישום, לרבות חזרתה מן התלונה שהגישה, מלמדים על יחסים פתולוגיים בין השניים, אשר חלופת מעצר אינה יכולה להגן על המתלוננת מפני הימשכותם. גם אם אתעלם מעבירת האינוס, הרי יש בעבירות האלימות החמורות המיוחסות לעורר כדי להצביע על הסיכון הרב שבו נמצאת המתלוננת, אם ישוחרר העורר ממעצרו. ייתכן, כי במהלך המשפט, לאחר מסירת העדות על-ידי המתלוננת, ניתן יהיה לעיין מחדש בצורך להמשיך להחזיקו במעצר, אך בשלב זה אין מנוס מכך.

הערר נדחה.