בש"פ 6732/03 פליקס איליצנקו נ. מדינת ישראל

העורר, העומד לדין בבית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, נעצר עד תום הליכי המשפט. בית המשפט המחוזי (השופט יצחק ענבר) הטעים, כי מסוכנות העורר נובעת מעצם ביצועה של העבירה, וכי בעבירה כזו לא ניתן להסיר את החשש על ידי חלופת מעצר.

מכאן הערר שבפני.

עד שדנים בסכנה שבעבירה, יש לתת את הדעת לשאלה הבסיסית, והיא אם קיימות ראיות-לכאורה בעוצמה המספקת למעצר בעבירה של סחר בנשים, זאת להבדיל מסרסרות לזנות, ניהול, בתי בושת וכדומה. במאמץ לא-קטן יבנה בית-המשפט המחוזי מבנה, המצביע על ראיות-לכאורה בעבירות של סחר. אלא שמבנה זה, המורכב מראיות נסיבתיות, אינו שלם. קיימים בו חללים, שאפשר כי בשעה שיסתיים המשפט, יתמלאו. מבנה ראייתי זה הוא בהחלט מספיק להגשת כתב אישום, אך כאמור אין בו את העוצמה הדרושה למעצר.

לעניין זה, אין אני סבורה, כי המדיניות השיפוטית הנוהגת כיום, ולפיה יש לעצור עד תום הליכי המשפט את העוסקים בסרסרות, להבדילם מהעוסקים בסחר בבני אדם, היא ראויה.

עם זאת, לנוכח ההיקף הנרחב למדי של עסקי הליווי המיוחסים לעותר, ועל אף שאין לעורר עבר פלילי, הגעתי לכלל דעה, כי על אף חולשת הראיות ראוי לשחררו בתנאים מגבילים, לרבות מעצר-בית.

המדינה סבורה, כי החלופה שהציע שירות-המבחן אינה מספקת, ואף מעלה חשש להמלטות. אלא שחשש זה, כאמור, ניתן למנוע על ידי תנאים מגבילים, וביניהם הפקדת סכומי ערבות גבוהים.

על כל פנים, ראוי כי תנאים אלה שייקבעו, לאחר בדיקה, על ידי בית-המשפט המחוזי.

אני מקבלת, אפוא, את הערר ומורה על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים שייקבעו על ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים.

עד לקביעת התנאים ומילוי אחריהם, יישאר העורר במעצר.