בש"פ 6734/03 אפי יונני נ. מדינת ישראל

העורר, המואשם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של סחר בבני אדם למטרות זנות, ואיומים, נעצר עד תום הליכי המשפט. המשפט מתקיים לאטו, ומשחלפו תשעה חודשים, ביקשה המדינה מבית-משפט זה להאריך את המעצר. בהחלטת השופט אדמונד לוי נדחתה הבקשה ובתאריך 7.2.2003 שוחרר העורר בתנאים מגבילים, לרבות מעצר בית בביתו. משחלפו חודשים רבים נוספים והמשפט טרם נסתיים – וסופו אף לא נראה באופק (הדיון בפרשת ההגנה נקבע לאוקטובר 2003) – חזר המבקש וביקש מבית-המשפט המחוזי להקל את תנאי המעצר ולאפשר לו לעבוד. בקשתו נדחתה, בין היתר, לאור הערכת בית-המשפט המחוזי, כי סיום המשפט קרוב.

כיוון שלא הייתי שותפה לאופטימיות זו ביקשתי תסקיר מעצר, ואכן, שירות-המבחן ממליץ לאפשר לעורר לעבוד בחנות, אשר מנוהלת על-ידי בנו. המדינה מתנגדת להקלה בתנאי מעצר, ראשית משום שמתוך החנות עצמה בוצעו העבירות שבהן הוא הואשם; שנית, משום שבנו אינו יכול לפקח עליו; ושלישית, משום שהפר כבר את תנאי מעצר-הבית.

טענות המדינה אינן משכנעות. סחר בסם ניתן לנהל בכל מקום, בבית או בחנות, ולכן בדרך-כלל הנאשמים בעבירות אלה נעצרים עד תום ההליכים. אלא שזהו כמובן הכלל. העורר הואשם לפני 9 חודשים ואין טוען כי חזר לעסוק בסחר. הפרת התנאי הנטענת מושתתת על ניסיון של ביקור שוטרים בבית העורר, שלא עלה יפה כיוון שאיש לא פתח להם את הדלת. ביקור כזה אינו מספיק לשלילת הקלת תנאי מעצר-בית.

על כל האמור לעיל, רואה אני להוסיף, כי מעצר בית בתנאי המגורים של משפחה ישראלית ממוצעת הוא אמצעי קשה, שלא ניתן לקיים אותו למשך תקופות ממושכות וראוי הוא, על-כן, בדרך השגרה, לחזור ולבחון מדי מספר חודשים אפשרות להקל, שכן לאור מצוקת בתי-המשפט, משפטם של הנתונים במעצר-בית מתמשך תקופות ארוכות.

אני מקבלת איפוא את הערר ומקלה בתנאים המגבילים, במובן זה שהעורר יהיה רשאי לעבוד בעסק המשפחתי בין השעות 08:00 בבוקר עד 18:00 בערב, בפיקוח בנו. זאת, בכפוף לכך שהבן יפקיד בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערובת צד ג' על סך 50,000 ש"ח.

שאר תנאי השחרור יישארו בעינם.