בש"פ 674/03 מדינת ישראל נ. אליהו גושקס

בחודש ספטמבר 2000 הוגשו נגד המשיב שני כתבי אישום באשמת ביצוען של עבירות על פי חוק מס ערך מוסף. על פי טענת המדינה, החוב בו עוסקים כתבי האישום עומד על סך של כ- 650,000 ₪.

הדיונים בשני התיקים אוחדו, אך בירורם מתעכב עד היום, הואיל והמשיב לא התייצב למשפטו במועדים שנקבעו לכך, וגורמי התביעה לא הצליחו לאתרו גם לאחר שבית המשפט נתן צו להבאתו. בחודש אוקטובר 2002 הותלו ההליכים נגד המשיב, ובעקבות כך הוצא נגדו צו מעצר וצו לעיכוב יציאתו מהארץ. המפנה התרחש ביום 7.1.03, כאשר המשיב ניסה לצאת מישראל באמצעות דרכון מזויף ובזהות שאולה, ובעקבות כך נעצר.

עתה, משחודשו ההליכים נגד המשיב, עתרה המדינה למעצרו עד תום ההליכים, ועילותיה היו הנזק הכרוך בעבירות שיוחסו לו לציבור, החשש מהימלטותו מאימת הדין, והאפשרות שהוא ישבש מהלכי משפט. הבקשה נדונה בפני בית המשפט השלום (כבוד השופטת נ' דיסקין), שבהחלטה יסודית ומנומקת היטב, הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. את ההחלטה השתיתה השופטת על אותן עילות שהיוו בסיס לבקשת המעצר, וכן נקבע כי מקורו של החשש שהמשיב יימלט מאימת הדין נובע גם מכך שעומד נגדו מאסר מותנה חב-הפעלה.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' גורפינקל), אשר קבע כי חומרתן של העבירות אשר יוחסו למשיב לבדה, אין בה די לשמש עילת מעצר. עם זאת, היה בית המשפט ער לניסיונו של המשיב לצאת מישראל באמצעות דרכון מזויף, ולאפשרות שהוא ישוב וינסה את מזלו להימלט מאימת הדין, ולסכנה זו נדרש בית המשפט לתת מענה. האפשרות האחת היתה להורות על מעצרו של המשיב עד תום משפטו, כעתירת המדינה; אולם מכוח מצוות המחוקק (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1966), נדרש בית המשפט לבחון אם ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך אחרת, שלא תהיה כרוכה בשלילת חירותו של המשיב לפני הרשעתו בדין. ואכן, בית המשפט המחוזי סבר כי חלופה זו קיימת, ואינני סבור כי שגה בכך. אדרבא, יש בערבויות עליהן הוחלט כדי להבטיח את התייצבות המשיב למשפטו, ומכאן דעתי שדינו של הערר להדחות, וכך אני עושה.