בש"פ 6745/98 חיון שלום נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש לבית משפט השלום בבאר-שבע כתב אישום (ת.פ. 55/98), בו מיוחסת לו ולאדם נוסף - אזולאי יצחק (להלן: אזולאי) - עבירה של החזקת 1 ק"ג סם מסוכן מסוג קנאביס שלא לצריכה עצמית.

עם הגשת כתב האישום נתבקשה החזקתם של השניים - העורר ואזולאי - במעצר עד תום ההליכים; ובית המשפט נעתר והורה בהתאם.

העורר ואזולאי הגישו ערר לבית המשפט המחוזי. בהסכמת התביעה - על בסיס האמור בתסקיר מעצר - שוחרר אזולאי בערובה בתנאי מעצר בית מלא; וזאת, על מנת שיוכל להשתתף בטיפולי גמילה ופוריות בפיקוח שירות המבחן. לעומת זאת, בעניינו של העורר הערר נדחה.

העורר מבקש מאתנו לשחרר בערובה גם אותו, כשהוא טוען: ראשית - שאין בחומר החקירה ראיה לכאורה לאשמתו; ושנית - שאין הצדקה לאפליה בינו לבין אזולאי בקשר להחזקה במעצר עד תום ההליכים, בהתחשב בכך שחומר הראיה - גם אם יקבע שדי בו לעניין המעצר - מלמד בעליל שאזולאי היה המוביל מבין השניים.

לענין העדרה של תשתית ראייתית מספיקה למעצר מצביעה ב"כ המדינה על עדותו של נהג המונית בה נתפסו העורר ואזולאי כשהסם עמם כמספקת תשתית כאמור; ואילו לענין האפליה, טענתה היא כי, בסופו של דבר, המדינה הסכימה לשחרורו של אזולאי על רקע הומניטרי, משהתברר כי כליאתו תפגע בטיפול פוריות ממושך שניתן לו ולאשתו.

בדקתי את חומר החקירה, ומצאתי כי אכן יש בעדותו של נהג המונית כדי להקים תשתית לכאורית מספיקה להוכחת אחריותו של העורר להחזקת הסם האמור יחד עם אזולאי, כפי שטוענת ב"כ התביעה. מאידך גיסא, נראית לי טענת האפליה. בבסיס הסכמת המדינה עומד - בעיקרו של דבר - שיקול הומניטרי של טיפול בפוריות לצד טיפול גמילה. משנמצא בשיקול זה גורם שבכוחו לגבור על מידת המסוכנות שבאי מעצרו של אזולאי, לא יהיה זה צודק, בנסיבות הענין, שאותה מסוכנות תביא להחזקתו של העורר במעצר. המדינה לא טענה שמידת המסוכנות שבאי מעצרו של העורר עולה על זו שהצדיקה בתחילה את מעצרו של אזולאי; ושחרורו של האחרון מן הטעמים הנ"ל, מותיר תחושה של העדר שוויון כלפי העורר.

הנני מקבל, איפוא, את הערר מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי, ומחזיר את הדיון לבית משפט השלום בבאר-שבע, על מנת שיקבע את התנאים שבהם ישוחרר העורר בערובה.