בש"פ 6761/99 מדינת ישראל נ. סאמר זכור

זוהי בקשה שלישית להארכת מעצרם של שלושת המשיבים עד תום ההליכים נגדם. ההארכה הראשונה היתה בהסכמה. ההארכה השניה נעשתה בהחלטתו המפורטת והמנומקת של חברי, השופט אנגלרד. עתה משמשפטם של המשיבים טרם הסתיים מבקשת המדינה להאריך את מעצרם לתקופה נוספת.

המשיבים נאשמים ברצח של אדם אחד ובפציעה בנסיבות מחמירות של שני אנשים נוספים. המעשים המיוחסים להם חמורים מאין כמותם כפי שמתואר בכתב האישום ובהחלטתו של כבוד השופט אנגלרד ולא אחזור על הדברים. עברם הפלילי המכביד של שלושת המשיבים מוסיף נופך ומשקל רב לשאלת מסוכנותם. המשיבים 2-1 הורשעו בין השאר בשוד מזוין ובהריגה ונדונו לעונש של חמש עשרה שנות מאסר, אותו ריצו בפועל. יתר הרשעותיהם הקודמות של המשיבים הן - בין השאר - בגין עבירות של אלימות. עיון בגיליון הרשעותיהם הקודמות מלמד כי דרך הפשע היא במידה רבה אורח החיים של המשיבים, שחיי אדם ושלמות גופו אינם נחשבים בעיניהם, והם חסרי מעצורים וחסרי עכבות. משיב 3 בצע את העבירות המיוחסות לו כשהיה בעיכוב ביצוע מאסר של 5 חודשים, שהוטל עליו בגין עבירת תקיפה. אל מול כל אלה עומדת זכותם של נאשמים שטרם הורשעו, לחרות. תפיסה זו מצאה ביטוי בהוראת החוק המחייבת שחרור של נאשם ממאסר אם חלפו תשעה חודשים מיום מעצרו ומשפטו לא הסתיים. עם זאת היה המחוקק ער לכך כי יש ויתעורר צורך להאריך את מעצרו של אדם מעבר לתקופה זו והסמיך את בית המשפט להאריך מעצרו של אדם בשלושה חודשים נוספים מעת לעת.

את החשיבות הרבה שמייחסת שיטתנו המשפטית, תוך הגנה על זכויות הפרט שלא להחזיק אנשים במעצר, ביטא המחוקק בסעיפים 61 ו62- לחוק, כאשר את הסמכות להאריך מועד העניק רק לבית המשפט העליון ותחם את גבול הזמן לשלושה חודשים מעת לעת.

כשם שיש למלא בתוכן את הוראות המחוקק בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: החוק). המורה על שחרור נאשם בתום תשעה חודשים, כך אין לרוקן מתוכן את הוראת סעיף 62 לחוק המסמיכה את בית המשפט להאריך את התקופה מעת לעת. הארכה כזו איננה מובנת מאליה. הארכה כזו איננה "עונש" לצד זה או אחר או לבית המשפט על אופן ניהול המשפט. יש לשקול את כל השיקולים הרלבנטיים ולאזן ביניהם כשנקודת האיזון לאחר תשעה חודשים נוטה לכוון טובת הנאשם. בין השיקולים להארכה כזו מצויים שיקולי טובת הציבור, זכותו להגנה מפני עבריינים מסוכנים ומנגד זכותו של הנאשם, משך ניהול משפטו והצפי לגבי סיום משפטו.

מבחינת מסוכנותם של המשיבים, לא מצאתי ממש בטענת הסניגורים המלומדים, שמוטב אלמלא העלו אותם. המשיבים מסוכנים לציבור וליחידיו על פי כל קריטריון, הן על פי הרשעותיהם הקודמות והן לפי המעשים המיוחסים להם אם יורשעו בהם. אשר לניהול המשפט, מסתבר כי אכן מתנהל משפטם בעצלתיים. ידועה לנו מצוקתם של בתי המשפט ובמיוחד של בית המשפט המחוזי בחיפה, שלא נמצא לו כוח האדם השיפוטי הדרוש כדי להתמודד עם עומס התיקים בכלל ועומס התיקים הפליליים המצריכים הרכבים, בפרט. מצוקתם של המערכת ושל בתי המשפט אינה מענה הולם לשאלת מעצרו של נאשם בטרם הורשע ולהארכת אותו מעצר ואינה צריכה - כשלעצמה - לשמש הצדקה להארכת מעצר. במקרה דנן, הסתיימה פרשת התביעה ונקבעו יומיים - 30-31 לאוגוסט - לשמיעת עדי הגנה. מועדים אלו התבטלו מסיבות שלדעתי אינן ראויות, לא מצד בית המשפט ולא מצד הסניגוריה. כיום קבועים שני תאריכים נוספים ל8 -

ו16- בנובמבר. הסניגורים סבורים שהמשפט לא יסתיים במועדים אלו ויש להניח שאכן כך הוא. יחד עם זאת, ניתן עדיין לקבוע תאריכים נוספים הן בנובמבר והן בדצמבר כדי לסיים את המשפט במועדים אלו ולסיים את המשפט כולו בתוך תקופת ההארכה של שלשה חודשים. בית המשפט המחוזי מתבקש לעשות כן. לא ניתן לאמר על המקרה שלפנינו כי סוף המשפט מי יישורנו וגם בכך שונה הוא ממקרים אחרים.

כאשר מניחה אני על כף המאזנים את מסוכנותם של המשיבים, את המעשים נשוא העבירות המיוחסות להם, את סכנת הימלטותם הטבועה בעבירות ובעונש המצפה להם אם יורשעו, את הצורך להגן על החברה מפניהם, ומנגד את השלב בו מצוי משפטם ואת הסיכוי לסיומו בתום תקופה ההארכה, מוטית הכף לזכות בקשת המבקשת להארכת המעצר.

אשר על כן, הבקשה נענית. מעצרם של המשיבים מוארך ב90- ימים החל מ19.10.99- או עד למתן פסק-דין, לפי המוקדם.