בש"פ 6792/97 סיני חסון נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בו הואשם בעבירה לפי סעיף 332(2)(4) לחוק העונשין, שעניינה, על פי כותרת השוליים שבה, "סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה", וכן בעבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, שעניינה היזק בזדון. בית המשפט קמא נעתר לבקשת התביעה ועצר את העורר עד תום ההליכים.

על פי העובדות שבכתב האישום נסע העורר בחברת שלושה אחרים (נאשמים 1, 3 ו4-) בשעה 3 לפנות בוקר, ובמהלך נסיעתם עצרו בסמוך למספר רמזורים. הם החדירו מכשיר חד לדלתותיהן של קופסאות בקרת הרמזורים, ומשנפתחו, הלמו בלוחות הבקרה האלקטרוניים וגרמו להם נזקים. כתוצאה מכך, שובשה מערכת הרמזורים במקום.

בחקירתו בחר העורר לשתוק ולא מסר כל גרסה.

בהחלטתו לעצור את העורר ציין בית המשפט קמא כי העבירות המיוחסות לעורר ולנאשמים האחרים אינן בכלל העבירות המנויות בסעיף 21(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, המצרות חזקת מסוכנות לביטחון הציבור מעצם טבען. מאידך גיסא, הורשע העורר בעבר בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, ניסיון חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק שלא כדין, ועוד. הוא נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל בנוסף למאסר על תנאי של שנה וחצי. מן המאסר שנגזר עליו יצא העורר זמן קצר לפני ביצוע העבירות המיוחסות לו בתיק זה. כפי שציין בית המשפט קמא, "על אף תקופת המאסר על תנאי העומדת לפתחו, חזר לסורו. במילים אחרות, הנאשם הזה הוכיח כי קיים סיכון לציבור מאופן התנהגותו ויש תכלית למעצרו עד תום ההליכים כדי למנוע את פגיעתו הרעה".

בטיעונו בפניי העלה בא כוח העורר את הטענה כי הרשעה בסעיף 332 לחוק העונשין מחייבת הוכחת כוונה מיוחדת מצד הנאשם "לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו", כאמור בסעיף. ואילו בענייננו, אין בחומר הראיות כדי להצביע בהכרח על כוונה כזאת. מנגד, הפנה בא כוח המדינה לסעיף 20(ב) לחוק העונשין, על פיו "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן".

איני רואה צורך במסגרת דיון זה להכריע בשאלת פרשנותו של סעיף 332 לחוק העונשין והחלתו על המקרה הנדון. אף אם נכונה פרשנותו של בא כוח העורר (ואיני קובע כן), גם אז עדיין עומדת העבירה השנייה ועובדת מסוכנותו של העורר לציבור. מסוכנות זו עולה בבירור הן מהעובדות שהביאו להרשעתו בעבר, הן מהעובדות לכאורה שבתיק זה, הן מפרק הזמן הקצר שחלף מאז שחרורו של העורר מבית הסוהר, והן מכך שהעורר לא נרתע לבצע (לכאורה) את המעשים על אף המאסר על תנאי שתלוי ועומד נגדו.

בהחלטתו ציין בית המשפט קמא:

"שהתכלית של מעצר עד תום ההליכים בענייננו נועדה לבטא את החומרה שבהתנהגות העבריינית של אלה הסבורים שמטרתם מצדיקה הפרת החוק ולקטוע את הסיכוי להמשך התארגנות מן הסוג המתואר והמשך הפגיעה ברכוש הציבור ובשלומו. הכוונה היא לאכוף על הנאשמים את תרבות המחאה הלגיטימית בחברה דמוקרטית ולמנוע מהם את המחאה המנוגדת לחוק ולסדרי חברה מתוקנים, למנוע דמים, תרתי משמע".

הנמקה זו, כשהיא עומדת לבדה, אכן לא הצדיקה את מעצרו של העורר, והשיקולים האמורים ראויים להלקח בחשבון אם יורשע. אולם לא על נימוקים אלה בלבד השתית בית המשפט את החלטתו לעצור את העורר, וציין כאמור גם את מסוכנותו אם ישוחרר, ושיקול זה הוא אכן השיקול הראוי.

סבורני, כי בנסיבות האמורות אין מנוס ממעצרו של העורר ולא זה המקרה לחלופת מעצר שלא תשיג את יעדה.

הערר נדחה.