בש"פ 6797/00 מדינת ישראל נ. שלמה בן עמרם ביטון

1.לפני עררה של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ. רביד) מיום 21.9.00 בה דן במסגרת עיון חוזר בהחלטה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו, והחליט לשחררו בתנאים מגבילים. לטענת המדינה אין מקום לשחרור המשיב בחלופת מעצר ויש להותיר אותו במעצר עד תום ההליכים במשפטו.

2.ביום 1.8.00 הוגש נגד המשיב כתב אישום בת.פ. 1156/00 המייחס לו עבירה של החזקת סם מסוכן מסוג קוקאין שלא לצריכה עצמית במשקל של כ48- גרם. עם הגשת האישום, הורה בית המשפט המחוזי על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט העליון אשר נתבקש להורות על חלופת מעצר. בהליך זה קבע בית משפט זה (מפי כב' השופט מצא) כי מעצר בית בבית מגוריו של המשיב אינה מהווה חלופה נאותה, וציין:

"העיון בהרשעותיו הקודמות של העורר הוביל אותי למסקנה כי חלופת מעצר רגילה שתתבטא בהגבלת המגורים של העורר בביתו עם משפחתו לא תוכל להשיג את מטרת המעצר. נכונותו של בית המשפט להסתפק לגבי נאשם כלשהו בחלופת מעצר מותנית בראש ובראשונה, ביכולתו של בית המשפט לבטוח בנאשם העומד לדין שיקיים את תנאי המגבלה... על בית המשפט להשתכנע כי הנאשם ראוי לאימון שאמנם יקיים את המגבלות. לחובת העורר שלפני הרשעות קודמות אחדות שלפי מהותן שוללות את האפשרות ליתן בו אימון".

הערר נדחה איפוא, תוך שבית המשפט הוסיף הערה כי אם יהיה בידי הסניגור להציע חלופה המתגברת על המשוכה- קרי: העדר האפשרות לבטוח בעורר - כי אז הוא יוכל להביאה לדיון מחודש במסגרת בקשה לעיון חוזר.

מספר ימים מועט לאחר מתן החלטה זו פנה המשיב שוב לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר, והציע חלופת מעצר אחרת שאיננה בבית מגוריו אלא בבית קרוב משפחה בפקיעין החדשה והוסיף לכך ערבויות כספיות. בית המשפט המחוזי (כב' השופט רביד) מצא כי חלופת המעצר שהוצעה באותו שלב הינה משביעה רצון משהיא מפיגה את החשש למסוכנותו בשים לב לכך שימצא מחוץ לעיר מגוריו ירושלים וישהה במעצר בית בפקיעין החדשה בבית קרוביו. הוא הורה, איפוא, על שחרור המשיב בחלופת המעצר האמורה.

המדינה עוררת על החלטה זו לפני. טענתה היא כי חלופת המעצר שבמסגרתה שוחרר המשיב אין בה כדי להשיג את מטרת המעצר ולהקנות את הבטחון הנדרש לציבור. לדבריה זו המסקנה המתבקשת משקילת מכלול נסיבות הענין, ומיישום נכון של החלטת בית המשפט העליון בערר הקודם.

נראית לי עמדת המדינה כי אין לשחרר את המשיב בחלופת המעצר שנקבעה, ויש להותירו במעצר עד תום ההליכים. אמת הדבר כי דיני המעצרים שנחקקו על רקע חוקי היסוד שינו את נקודת האיזון והפכו את עקרון החירות והשחרור לכלל ואת המעצר לחריג. לקו מנחה זה ישנה השלכה בבחינת עילת המעצר כמו גם בבדיקת חלופות המעצר האפשריות. עם זאת, גם על רקע קו מנחה זה, עבירות סמים שלא לצריכה עצמית ביחוד כאשר מדובר בסמים קשים ובכמויות ניכרות יוצרות חזקת מסוכנות מובנית המקשה על מציאת חלופת מעצר נאותה אשר תשרת כראוי את מטרת המעצר שנועדה להגן על הציבור. שלא כבעבירות אחרות בהן מעצר בית עשוי לשמש מענה הולם כתחליף למעצר, עבירות סחר בסמים או החזקתם שלא לצריכה עצמית עשויות להתבצע באמצעות קווי תקשורת גם מתוך הבית פנימה ולכן נדרשת מידת אימון רבה בנאשם כי לא יחזור לבצע עבירות סמים באם יותר שחרורו בחלופת מעצר.

בענייננו, נשללה חלופת מעצר-בית בבית מגוריו של המשיב כחלופה מתאימה הן בהחלטת בית המשפט המחוזי והן בהחלטת בית המשפט העליון וזאת משערכאות אלה לא רחשו אימון ובטחון במשיב כי שהייתו במעצר בית בביתו תבטל או תקהה את מסוכנותו. אני מסכימה עם עמדת בא כוח המדינה כי חלופת מעצר בית בבית בני משפחה של המשיב איננו מהוה חלופה שונה באורח משמעותי מזו שהוצעה קודם לכן בבית המשיב עצמו, מה גם שמדובר במשפחה של אנשים עובדים אשר אמצעי הפיקוח הנתונים בידם מוגבלים מעצם טיבם. גם הריחוק הגיאוגרפי של ביתם ממקום מגוריו הקבוע של המשיב אינו גורם בעל משמעות של ממש וזאת נוכח זמינות אמצעי התקשורת העשויים להימצא בידי המשיב גם בעת היותו במעצר בית למוקדים שונים של אספקת סמים בארץ. לאור כל אלה ונוכח אופי העבירה המיוחסת למשיב ומסוכנותו כפי שהיא נלמדת מנסיבותיה, אין מקום להכיר בחלופת המעצר שהוחלט עליה בבית משפט קמא כחלופה נאותה שיש בה כדי להשיג את מטרת המעצר.

אני מקבלת, איפוא, את ערר המדינה ומורה על ביטול החלטת בית משפט קמא ומצווה על המשך מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.