בש"פ 6813/97 איאד מסרווה נ. מדינת ישראל

נגד העורר ואחר בשם דוד ימין (להלן: ימין) הוגש לבית משפט השלום כתב אישום בו הואשמו בגניבת רכב ושינוי זהותו. העורר הואשם גם בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

בית משפט השלום מצא כי יש ראיות-לכאורה כנגד העורר וימין, וכי יש עילה למעצרם. אולם החליט כי ניתן לעשות שימוש בחלופת מעצר, לגבי העורר וימין. לפיכך הורה על שחרור השניים בתנאים שקבע, כשלגבי העורר קבע, בין היתר, את התנאי כי הוא "ישהה בתנאים של מעצר בית מוחלט משך כל שעות היממה, ונאסר עליו כליל לעזוב את ביתו אלא לצרכי הופעה בבית משפט או לאחר קבלת אישור מקצין חקירות של משטרת נתניה". תנאי השחרור שקבע בית המשפט לגבי העורר חמורים יותר מאלה שקבע לגבי ימין, כשלדעת בית המשפט יש מקום לאבחן בין השניים "הן משום שחלקו (של ימין - א.ג .) באירוע קטן יחסית לחלקו של משיב 1 (העורר - א.ג .) (הוא לא פתח את הרכב, לא התניע אותו - כי אם ישב במושב שליד הנהג), והן משום שעברו הפלילי אינו מכביד כמו עברו של משיב 1".

המדינה עררה על החלטת בית משפט השלום שלא לעצור את השניים לבית

המשפט המחוזי. ערר המדינה נתקבל לגבי העורר, ונדחה לגבי ימין. על החלטת בית המשפט המחוזי לעוצרו הוגש הערר שלפני.

לדעת בית המשפט המחוזי היתה מסקנתו של בית משפט השלום מוטעית ככל שהיא מתייחסת לעורר. שכן, לעורר "אשר לגביו קיימות ראיות לכאורה כי הוא פרץ את כלי הרכב, גנב אותו וזייף את לוחיות הרישוי שלו על ידי החלפתן, יש הרשעות קודמות מסוג דומה ותלויים ועומדים נגדו מספר תיקים בבתי משפט שונים, אף הם בעבירות של גניבות רכב. נסיבות אלה מצביעות כי נאשם זה מהווה סכנה של ממש לשלום הציבור ובטחונו. על אף עברו הפלילי המכביד ועל אף העובדה שהוא עומד לדין בעבירות דומות במספר בתי משפט אין הוא נרתע מלהמשיך ולגנוב כלי-רכב, ולזייף את לוחיות הזיהוי שלהם כדי למכור אותם או חלקים מהם. נסיבות אלו מצביעות על קיומו של חשש סביר ביותר ואף למעלה מכך כי המשיב ימשיך בסורו, גם אם נקבעו תנאים מגבילים מאד לשחרורו". לא כן הדבר לגבי ימין אשר "אין חולק כי חלקו בפרשה הוא קטן באופן יחסי לחלקו של המשיב מס' 1 (העורר - א.ג ). גם עברו הפלילי אינו מכביד. יש לו הרשעה אחת בלבד משנת 1994 בעבירה דומה. בנסיבות אלה ניתן להסתפק בחלופת מעצר כדי לאפשר

לו להמשיך בעבודתו בשעות היום, כפי שקבע בית המשפט קמא".

עיקר עררו של העורר מתמקד בטענת הפליה

בינו ובין ימין.

איני מוצא כי יש לקבל טענה זו והנמקתו של בית המשפט המחוזי מסבירה היטב את ההבדל בין העורר וימין. כאמור בהחלטת בית המשפט, יש לעורר הרשעות קודמות בעבירות מאותו סוג, תלויים ועומדים נגדו שלושה תיקים נוספים בעבירת דומות, ואת העבירות שבתיק זה ביצע (לכאורה) כשתיקים אלו תלויים ועומדים. נסיבות אלה אינן קיימות אצל ימין, והן מצביעות על מסוכנותו הרבה של העורר לציבור, כי ימשיך ויבצע עבירות נוספות, אם לא יהיה במעצר.

טענה נוספת שהעלה בא כוח העורר היא כי בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר על אף שהיה משוחרר שלושה ימים, על פי החלטתו של בית משפט השלום. גם טענה זו אין בידי לקבל. זאת מן הטעם כי מדובר בתקופה קצרה ביותר בה היה העורר משוחרר, כשהשיקול של שלום הציבור גובר במקרה כזה על ה"אינטרס" של העורר להמשיך ולהיות משוחרר, ולא להיטלטל בין החופש ושלילתו.

לפיכך, נדחה הערר.