בש"פ 6818/01 ציון אלקיים נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית משפט השלום על עבירות התפרצות וגניבה. כן מיוחסת לו עבירה של הפרת הוראה חוקית, על כך שיצא מביתו במועדים אחדים (בכללם המועד שבו בוצעו עבירות הרכוש המיוחסות לו) בניגוד להוראות החלטה שיפוטית על-פיה שוחרר ממעצר בתנאי ערובה ומעצר בית, וזאת בגדר אישום קודם שהוגש נגדו בעבירות דומות. בית משפט השלום הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ובית המשפט המחוזי דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום. מכאן הערר שלפניי.

הסניגור המלומד איננו חולק כי לאישום שהוגש נגד העורר יש ראיות לכאורה. עם זאת טען כי הראיות הקיימות אינן בעוצמה מספיקה להצדקת מעצר. הערכאות הקודמות בדקו טענה זו והחליטו לדחותה והעיון בנימוקי בית המשפט המחוזי הניח את דעתי כי אין עילה מוצדקת להתערב במסקנתו.

טענתו החלופית של הסניגור היא, כי בנסיבות העניין היה על בית משפט השלום, ואף על בית המשפט המחוזי, לבדוק את האפשרות לשחרורו של העורר בחלופת מעצר. לעורר, ציין הסניגור, טרם מלאו 21 שנה ואין לחובתו הרשעות קודמות. נראה שהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים הניחה, כי משהפר העורר את תנאי החלופה שהוטלו עליו בגין האישום הקודם שהוגש נגדו, שוב לא ניתן לבטוח בו כי יקיים תנאים של חלופת מעצר, ולכן אין מנוס ממעצרו.

נראה לי שבנסיבות העניין מוטל היה על בית משפט השלום לבחון אפשרות של חלופה, הגם בתנאים יותר מכבידים מתנאי החלופה הקודמת. כך,למשל, יתן לבדוק אם הפקדת ערבון במזומנים או בערבות בנקאית בסכום לא מבוטל, והגבלת העורר למעצר בית במסגרת שיש איתה פיקוח צמוד, עשויה להשיג את מטרת המעצר; שאם התשובה לשאלה זו היא בחיוב, כי אז אין הכרח במעצר המשיב.

הערר נדחה. עם זאת, שמורה זכות הסניגור להגיש לבית משפט השלום בקשה לעיון חוזר שבמסגרתה יביא לפני בית המשפט הצעות קונקרטיות לתנאי השחרור והערובה בהם יתבקש בית המשפט לשחרר את העורר ממעצר. אם תוגש בקשה כזאת, יבדוק אותה בית משפט השלום לגופה וישוב ויחליט אם קיים הכרח בהמשך המעצר.