בש"פ 6818/02 מוחמד פתאלי נ. מדינת ישראל

העורר, העומד לדין בבית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, חבלה של שוטר ותקיפה הגורמת לחבלה של ממש, נעצר עד תום הליכי המשפט. לפי כתב-האישום, כאשר שוטרי מחסום משטרתי, שהוצב בכביש מספר 90 באזור קיבוץ איילת השחר לאור מידע על מכונית המעורבת בעסקת סמים והעומדת לעבור באזור, הורו לעורר לעצור, הוא נמלט מפניהם על-ידי הגברת מהירות נסיעתו ובדרך אף ניסה לדרוס את שוטר, שעל-פי הנטען נחבל בידו ונזקק לטיפול רפואי.

העורר, מצדו, הכחיש כי ביקש לפגוע בשוטרים וכי פגע בהם, וטען כי הוא נמלט מאימת אותם שוטרים שבהזדמנות אחרת הכו אותו, וכי נסע הישר מאזור המחסום לתחנת משטרת ראש-פינה, שם הסגיר את עצמו.

בערר שבפניי נטען, כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה, הנוגעת לעבירה החמורה של חבלה בכוונה מחמירה, אינה בעוצמה מספקת למעצר, וכי אין אף ראיות מספיקות שלשוטר נגרמה חבלה.

עיינתי בתעודה הרפואית שהוצגה בפניי, אך לא ניתן להבין ממנה דבר, לבד מהעובדה שהשוטר הגיע לבית-החולים למחרת המקרה, ונראה שגם לא קיבל טיפול כלשהו. הדבר מוביל למסקנה כי יקשה מאוד להוכיח, שאכן העורר, בהימלטו מן המחסום, התכוון לפגוע בשוטרים, ובעבירה זו, כידוע, נדרשת הוכחת רצון, להבדיל מפזיזות, כדי להביא להרשעה.

אם נוסיף לכך את העובדה, שהעורר הסגיר עצמו למשטרה מיד לאחר אותו מעשה, הרי שנראה לי כי ניתן להסיר את החשש למסוכנות העולה מן העבירות המיוחדות לו, על-ידי קביעת חלופת מעצר.

התיק יוחזר, איפוא, לבית-המשפט המחוזי, לקביעת תנאים מגבילים.

עד לקביעת התנאים ומילוי אחריהם, יוחזק העורר במעצר.