בש"פ 6832/02 אופיר בושארי נ. מדינת ישראל

העורר, המואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של קשירת קשר לפשע, חבלה במזיד ברכב, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות ובהצתה, נעצר עד תום הליכי המשפט כנגדו לאחר שנמצאו ראיות מספיקות למעצר.

בערר שהוגש, נקבע על-ידי השופט יעקב טירקל, שדן בערר, כי אכן הראיות הן בעוצמה מספקת למעצר, וכי העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות ולכאורה מעידות על מסוכנות. כיוון שהעורר לא היה יוזם העבירות, סבר השופט, כי יש מקום להורות על תסקיר מעצר וזאת מבלי לחוות דעה אם ראוי לנקוט בחלופת מעצר.

בתסקיר המעצר נמנע קצין-המבחן מלהביע דעה חד-משמעית על מסוכנותו של העורר, אך סבר, כי ניתן להסיר חשש זה על-ידי מעצר-בית, בבית דודו של העורר באילת.

בית-המשפט המחוזי (השופטת סביונה רוטלוי) הגיע לכלל דעה, כי לנוכח חומרתן הרבה של העבירות, והתרשמותו של קצין-המבחן מאישיותו של העורר, לא ניתן לקבל את המלצת שירות-המבחן לקביעת חלופת מעצר והערר נדחה.

העורר חזר והגיש בשנית ערר לבית-משפט זה.

הגעתי לכלל דעה, כי אין מקום להתערב בהחלטה של בית-המשפט המחוזי. בעוד שהתרשמות קצין-המבחן באשר למסוכנותו של העורר איננה חד-משמעית, הרי שהמעשים שעשה העורר יחד עם אחרים מלמדים על מסוכנות בדרגה גבוהה. לפי כתב-האישום, בן-דודו של העורר לווה כספים מעבריין בשוק האפור. משלא היה מסוגל לפרוע את ההלוואה, שהעורר היה ערב לה, הסכימו העורר ובן-דודו, חלף החזרת החוב, "להעניש" אדם שהעבריין נטר לו, וכך היה העורר שותף להכאתו של אותו אדם באלה ולהצתת מכוניתו.

בנסיבות אלה, גם אם לא היה יוזם המעשה, הרי שהסכמתו מלמדת על נטייה עבריינית המסכנת את שלום הציבור.

בשולי הטיעון ביקשה באת-כוחו, עורכת-הדין יפית וייסבוך, לקבוע חלופת מעצר בשל החשש שהמתלונן לא יתייצב לעדות מכיוון שאינו נמצא בישראל. למדינה אין מידע על כך, ועל-כל-פנים, לוּ יהיו בידי המדינה ראיות להוכחת האישום, ניתן יהיה לשוב ולפנות בבקשה לדיון מחדש בנושא חלופת המעצר.

הערר נדחה.