בש"פ 6835/98 מדינת ישראל נ. אשר בטיטו

נגד המשיב - ואדם נוסף (להלן: השותף) - הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ. 10330), בו מיוחסות לשניהם עבירות שוד בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע השוד וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות; כאשר למשיב לבדו מיוחסת, בנוסף לכך, עבירה של תקיפה כדי להתנגד ללכידה כדין.

ההתרחשות העומדת בבסיס האישום, מדברת בכניסתם של המשיב ושותפו לאישום לחנות - "פיצוציה" - סמוך לאחר חצות, תקיפתה של המוכרת אגב הכאתה ונטילת 3000 ש"ח מן הקופה; כאשר בתום ביצוע השוד, הצליח שותפו של המשיב להימלט בעוד שהמשיב נתפס בידי עובר אורח, שלא נרתע מסכין הקומנדו שהמשיב שלף כנגדו.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של המשיב ושותפו עד תום ההליכים. בית המשפט - בדיון נפרד - דחה את הבקשה בעניינו של השותף; ומאוחר יותר - בהרכב שונה - דחה בית המשפט גם את בקשה בעניינו של המשיב. שני ההרכבים הורו על חלופת מעצר, שעיקרה ב"מעצר בית" מלא.

כנגד שחרורו בערובה של השותף לא הוגש ערר; והמדינה, העוררת כנגד שחרורו בערובה של המשיב, טוענת שלא היה מקום להשוואה בין העורר לבין שותפו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. השותף, הינו קטין כבן 18, אין לו עבר פלילי, זו לו הסתבכותו הראשונה עם החוק, ותסקיר שירות המבחן המליץ על חלופת מעצר לגביו; ואילו המשיב הינו כבן 27, בעברו 7 הרשעות קודמות בגין עבירות אלימות, סחיטה, תקיפת שוטר, והדחה לעדות. זאת ועוד, כששה חודשים לפני ביצוע השוד שוחרר המשיב מריצוי שנת מאסר ותלוי ועומד מעליו עונש של 12 חודשים מאסר על-תנאי; ושירות המבחן - בתסקיר מעצר - לא ראה "מקום לבוא בהמלצה באשר לחלופת מעצר" לגביו.

לשיטת התביעה, רמת המסוכנות הטמונה בעברו של המשיב - לנוכח חוסר יכולתו לרסן את עצמו, על אף שריצה עונש מאסר בפועל ותלוי ועומד מעליו עונש מאסר על-תנאי בר הפעלה - שוללת את האפשרות ליתן בו את האמון הדרוש לשחרור בערובה ומצדיקה החזקה במעצר. מאידך גיסא, סבור הסניגור, שאין מקום להפלות בין השניים רק בשל עברו של המשיב; וזאת, במיוחד, כאשר חלקו של השותף בביצוע השוד - כמתואר בכתב האישום - עולה, לשיטתו, על חלקו של המשיב.

עמדת התביעה נראית לי. גם אנוכי סבור כי רמת המסוכנות המתחייבת מעברו של העורר - שחלקו בביצוע השוד אינו נופל מהותית מחלקו של השותף - מצדיקה הבחנה בינו לבין שותפו, בכל הקשור להחזקה במעצר; שהרי, בעיקרו של דבר, "רמת המסוכנות" היא הקובעת בהקשר זה.

אשר על כן הנני מקבל את הערר, מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר שחרורו של העורר בערובה ומורה על מעצרו עד תום ההליכים במשפטו בת.פ. 10330 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.