בש"פ 6846/02 רייכר נחמן נ. מדינת ישראל

1.בתאריך 18.4.02 נעצרו בשדה התעופה בסידני שבאוסטרליה שרה ויחיאל פרנק, אזרחי ישראל ותושביה. זאת, לאחר שבדפנות שתי המזוודות שהביאו עמם נמצאו 55,860 כדורי סם מסוכן מסוג M.D.M.A , המכונים כדורי "אקסטאזי", במשקל 13.732 ק"ג. בחקירתם התברר, כי הם שוכנעו על ידי העורר להוביל את המזוודות מגרמניה לאוסטרליה ולצורך כך מימן העורר את נסיעתם ושהייתם מחוץ לישראל. הם נפגשו עמו בתאריך 14.4.02 באמסטרדם שבהולנד, נסעו עמו לפרנקפורט שבגרמניה ושם מסר לידיהם את שתי המזוודות. דבר מעצרם של בני- הזוג פרנק נודע לעורר והוא עצמו נעצר על ידי משטרת ישראל כעבור חודשיים.

בחקירתו הודה העורר במסירת מזוודות הסמים לבני-הזוג פרנק, אך טען כי לא ידע שהן מכילות סמים. הוא סיפר, כי הוא מתפרנס מגיוס תרומות למוסדות-דת, כי נקלע לקשיים כלכליים וכי אחד דוד בלום, שאותו פגש באקראי (והמשטרה לא הצליחה לאתרו) הציע לו - לאחר ששמע מפיו על קשייו, להוביל מזוודות בגדים מהולנד לאוסטרליה תמורת סכום גדול שיתרום הלה לאחד הכוללים בבני-ברק. העורר הוסיף וסיפר, כי הוא נענה להצעה, אך כיוון שלא רצה להרחיק עד אוסטרליה ולהיפרד לתקופה ארוכה מאשתו שלה נישא לא-מכבר, חיפש מועמדים שיסעו במקומו. לאחר שנדחה על ידי מספר אנשים, קיבלו בני-הזוג פרנק את הצעתו. אותו בלום נתן לעורר 8,500 דולר למימון הוצאותיו. העורר עצמו טס ב14.4.02- להולנד וקיבל מידי שליחו של בלום את שתי המזוודות, שאותן כאמור מסר לבני-הזוג פרנק. אחיה של שרה פרנק העיד כי ב10.4.02- טס בחברת העורר להולנד, אך העורר טען כי אינו זוכר נסיעה כזו.

2.על יסוד ראיות אלה הואשם העורר בבית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של סחר והחזקה בסמים מסוכנים. לבקשת המדינה הוא נעצר עד תום הליכי המשפט לאחר שבית-המשפט (השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור) מצא, כי הראיות הן בעוצמה מספקת למעצר וכי בנסיבות המקרה אין מקום לקביעתה של חלופת-מעצר.

3.בערר שבפניי טען העורר, כי ההסבר שמסר בדבר אי-ידיעתו על תוכנן של המזוודות - הסבר שאינו ניתן לשלילה - מקים ספק סביר בחומר הראיות, ועל כל פנים, מפחית מסיכויי ההרשעה. לחלופין נטען, כי לנוכח עברו הנקי ראוי היה לשחרר את העורר בתנאים מגבילים ובהם "מעצר-בית".

4.טענות אלה יש לדחות. בשלב דיוני זה, באין אפשרות לקבוע ממצאי מהימנות, גרסה-מכחישה של נאשם, כשלעצמה, אינה משפיעה על עוצמת הראיות נגדו. הספק הסביר נוצר על-ידי ראיות אובייקטיביות, הסותרות את הראיות המרשיעות, או כתוצאה מסתירות פנימיות בראיות המרשיעות, הגורעות מכוחן. לעניין זה אף ניתן להתחשב בסבירותה של גרסת הנאשם. ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133 (להלן: בש"פ זאדה), בע' 166.

5.בענייננו, הראיות האובייקטיביות מוכיחות, כי העורר העביר סמים מסוכנים באמצעות בלדרים שגייס ומימן. הסברו, כשלעצמו, נראה בעייתי ועל כל פנים אינו נתמך בראיה אובייקטיבית המפחיתה מעוצמת הראיות המפלילות.

נמצא, כי חומר הראיות שעליו מבוסס כתב האישום מוכיח - אם לא ייסתר או ייחלש במהלך המשפט - את האשמות שיוחסו לעורר מעבר לספק סביר (ראו דברים שכתבתי בבש"פ זאדה, שם). מקל-וחומר, שחומר-ראיות זה מקים סיכוי סביר להרשעה, המספיק למעצר על-פי דעת רוב השופטים (ראו בש"פ זאדה, בע' 147, 150 ו151-).

6.האשמות המיוחסות לעורר אף מקימות חזקת מסוכנות אשר לא נסתרה, והכלל הוא, שבעבירת סמים - להוציא מקרים יוצאי דופן - חלופת מעצר אינה מספקת להסרת החשש מהמשך פעילותו הפלילית של הנאשם. חשש זה תקף ביתר-שאת במקרהו של העורר, שהרשת אשר אליה השתייך לא אותרה על ידי המשטרה.

הערר נדחה, איפוא.