בש"פ 686/99 אדרי מאיר נ. מדינת ישראל

עניינו של ערר זה הוא בתקיפתם של יושבי בית-קפה באשקלון על-ידי ארבעה אנשים שישבו בשולחן סמוך. במהלך התקיפה נדקר אדם למוות, שני נדקר בסכין בגבו ושני אחרים נפצעו - האחד ממכת אגרוף והשני ממכה בבקבוק.

הארבעה - ובכללם העורר, המואשם בגרימת חבלה חמורה בסכין שנשא עימו - הועמדו לדין בכתב-אישום אחד בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, שבו יוחס לכל אחד מהם המעשה שביצע. השניים שגרמו לפציעה באגרוף ובבקבוק, שוחררו מן המעצר בתנאים מגבילים, ואילו הנאשם שהואשם ברצח, וכן העורר שהואשם בשל הדקירה בסכין בחבלה חמורה בכוונה מחמירה, נעצרו עד תום הליכי המשפט.

בערר שבפניי טען סניגורו של העורר כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה אינה מספיקה למעצרו של העורר, וכי, לחלופין, מן הדין היה לשחרר מן המעצר אף אותו, בדומה לשותפיו לכתב-האישום המואשמים בפציעת המתלוננים.

טענות אלה אינן נראות לי.

האישום נגד העורר מבוסס על דברי עדת-ראיה, שאם ייתן בהם בית-המשפט אמון מספיקים הם, כשלעצמם, להרשעה. בנוסף לכך, בחומר הראיות שנאסף נגד העורר מצויות גם ראיות תומכות - דברי המלצרית לבעלת המסעדה שראתה את העורר דוקר את המתלונן, אשר הוקלטו (במשטרה הכחישה המלצרית כי הייתה עדה לתקיפה), וכן עדות המדובב כי העורר סיפר לו כי אחת משתי הסכינים במקום האירוע הייתה שלו.

נמצא כי חומר הראיות מבסס סיכוי סביר להרשעת העורר. העבירה המיוחסת לעורר, כשלעצמה, ולא-כל-שכן בנסיבות בהם בוצעה - הסתערות בחבורה על יושבי בית-קפה בסכין שנשא עימו - מקימה חזקת מסוכנות, אשר לא ניתן להסירה על-ידי תנאים מגבילים. בכך נבדל עניינו של העורר, שכאמור דקר אדם בסכין שנשא עימו, מעניינם של אותם נאשמים ששוחררו ממעצר.

אשר-על-כן, אני דוחה את הערר.