בש"פ 6870/03 מוחמד טברי נ. מדינת ישראל

לפי כתב-האישום, העורר – שארוסתו שביקש לשאתה לאישה עזבה אותו והודיעה לו כי אין בכוונתה להמשיך עמו את הקשר – התנכל לה ואיים לרצוח אותה. משנמלטה, ונעזרה בידיד שלה (להלן: המתלונן) ששיכן אותה במקום מסתור בירושלים, החליט העורר לחטוף את המתלונן, לסחוט אותו ואת קרוביו כדי לקבל מהם מידע אודות המסתור, ובהמשך, כך לפי כתב-האישום, פיתה את המתלונן לעלות למונית נהוגה בידי ידיד שלו, בטענה כי מבקש הוא אך לשוחח עמו, ובהגיעו לדירה בלוד, ומשהמתלונן לא הכחיש כי הוא יודע היכן נמצאת הארוסה, הכה העורר את המתלונן ואף דקר ופצע אותו. בשלב זה נעל העורר את הדירה ופנה לשירותים, והמתלונן נמלט מהדירה כשהוא מדמם.

כתב-האישום מייחס לעורר, בשל מעשים אלה, עבירות של חטיפה לשם סחיטה, סחיטה באיומים, חבלה בכוונה מחמירה, איומים ותקיפה.

לבקשת המדינה נעצר העורר עד תום ההליכים, לאחר שנמצאה תשתית ראייתית מספקת למעצר.

בערר שבפנַי נטען בפירוט רב, תוך התייחסות פרטנית לחומר הראיות, כי הראיות שבידי המדינה אינן בעוצמה מספקת למעצר. טענה דומה נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח'אלד כבוב), אשר בהחלטה מפורטת, בגדרה אף ציטט עדויות, הגיע למסקנה כי אין לקבל את הטענה.

עמדת בית-המשפט המחוזי מקובלת עלי. הראיה המרכזית כנגד העורר היא כמובן הודעת המתלונן, והפירכות עליהן הצביע העורר אינן פוגעות בעוצמת הראיות. בנוסף, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, מספר עובדות שאינן שנויות במחלוקת, כגון עצם הנסיעה ועליית השניים לאותה דירה, וכן עדותו של נהג המונית, חברו של העורר, אשר אישר כי העורר נראה מבוהל, תומכות בהודעת המתלונן.

העבירות עצמן מקימות חזקת מסוכנות, ולנוכח נסיבות ביצוע עבירות אלה, המתוארות לעיל, וכן עברו הפלילי המכביד של העורר לא ניתן להסיר את החשש להמשך פעילותו הפלילית של העורר על-ידי חלופת מעצר.

הערר נדחה.