בש"פ 6872/06 יורי אברמוב נ. מדינת ישראל

1.בתאריך 28.5.06, בשעות אחר הצהריים, הגיע העורר ביחד עם שניים אחרים – אלבז פרץ ושרון שריקי – לביתו של מחמד אבו עייאש, הנמצא במתחם של שבט אל עזזמה בנגב. העורר טען כי הגיע למקום למטרה תמימה, בעוד שגרסת המשיבה שונה, לאמור, הוא הגיע כשהוא מחזיק בבקבוק שהכיל סם מסוכן נוזלי מסוג קוקאין, ומטרתו היתה להפיק ממנו, בסיועו של אבו עייאש, אבקה של הסם במטרה להפיצה לאחרים.

נראה כי לשוטרים היה מידע מוקדם על העומד להתרחש בביתו של אבו-עייאש, ועל כן הם הגיעו לזירה זמן קצר לאחר שהעורר וחבריו הגיעו לשם. לטענת המשיבה, משהבחין העורר בשוטרים, מסר את בקבוק הסם לבנו הקטין של אבו-עייאש, והנחה אותו לרוץ למבנה השירותים ולהפטר מהראיה המפלילה. שוטרים שמיהרו אחר הקטין, תפסו את הסם לפני שהיה סיפק בידי הקטין להשמידו.

בגין כל אלה יוחסו לעורר שורה ארוכה של עבירות: קשירת קשר לבצע פשע, ייצור סם מסוכן והפקתו, החזקת סם לצריכה עצמית ושלא לצריכה עצמית, החזקת כלים המשמשים לסם, הפרעה לשוטר, איומים, השמדת ראייה ושימוש ברכב לביצוע פשע.

עם הגשתו של כתב האישום, ביקשה המשיבה להורות על מעצרם של העורר ואבו-עייאש עד תום ההליכים, ובית המשפט נעתר לכך. על אותה החלטה הוגש ערר על ידי אבו-עייאש והוא נדחה, בין היתר, הואיל ובביתו נמצאו גם 4 תנורים עליהם נמצאו שרידים של הסם. עתה הגיעה השעה להכריע בהשגותיו של העורר כנגד ההחלטה לעוצרו.

2.השאלה המרכזית בערר זה היא אם יש בידי המשיבה תשתית של ראיות אשר משקלן-הסגולי עשוי להביא להרשעת העורר. התשובה לשאלה זו כרוכה בשאלה אחרת – מה משקל יינתן לעדותה של גב' דלאל אבו-עייאש, רעייתו של מחמד אבו עייאש, שגרסתה הפלילה את העורר שעה שנקבה בשמו כאיש שמסר את הבקבוק לידי בנה.

כאן המקום להקדים ולומר, כי השוטרים אשר השתתפו במעצר היו מצוידים במצלמת וידאו, אולם צפייה בקלטת שצולמה על ידם מלמדת שאת מלאכתם עשו באופן רשלני. כוונת הדברים לכך, שכאשר ירדו השוטרים מהרכב בו נסעו, הם הותירו את המצלמה מאחור, וכך סוכלה האפשרות לתעד את שלב המעצר, ובדרך זו לשפוך אור על ההתרחשויות בזירה. בסופו של דבר נראה כי מאן דהוא נזכר בקיומה של המצלמה, והיא שימשה לתיעוד שיחה שקיימו אחדים מהשוטרים עם דלאל, וגם כאן יש להדגיש כי מדובר בצילום לא ממוקד ובאיכות ירודה.

על פי גרסת המשיבה, במהלך שיחתה עם השוטרים נקבה דלאל בשמו של העורר כמי שמסר את בקבוק הסם לבנה, ועל כך הגיב בא-כוחו המלומד של העורר, עורך הדין י' הלוי, באומרו כי דלאל אמרה את אשר אמרה בלחצם של השוטרים ששמו את שמו של העורר בפיה כדי להביא להפללתו.

3.כאמור, צפיתי בקלטת השיחה מתחילתה ועד סופה, והתרשמתי כי במהלך שיחתה עם השוטרים עמדה לנגד עיני דלאל מטרה אחת - למנוע את מעצרו של בנה הקטין. היא לא היתה להוטה להפליל איש מהמעורבים בפרשה, אולם גם התרשמתי כי כאשר נקבה בשמו של העורר כמי שמסר את בקבוק הסם לבנה, היא לא עשתה זאת בעקבות לחץ או הנחייה של השוטרים, אלא במהלך תשאול ראשוני שנועד לברר את זיקתם של הנוכחים לסם, לפני שהמעורבים בפרשה יספיקו לתאם ביניהם גרסאות. מכאן דעתי כי מדובר בראיה בעלת משקל נכבד, אשר עשויה לשמש בסיס להרשעה. לראיה זו מצטרפות אמרות מפלילות שנרשמו מפיו של העורר. וכך לדוגמה, בשיחתו עם השוטר אורן בר-יהושע, הוא אמר, כי אם היו השוטרים מגיעים דקות ספורות קודם, היו "תופסים משהו טוב ולא מפספסים" (ראו המזכר מיום 29.5.06). אותו שוטר וכן חברו, אלי וקנין, שמעו את העורר אומר עוד, כי תוך פחות משבוע הוא ימצא מי הלשין עליו, ואותו אדם "לא יחיה" (ראו המזכרים של השניים מיום 28.5.06).

סבורני, כי בכל האמור עד כה די היה כדי לבסס את המסקנה לפיה עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות ענישה – מעצרים), התשנ"ו-1996. יתרה מכך, מהותן של העבירות וכמות הסם שנתפסה מקימים עילת מעצר סטטוטורית כנגד העורר, ומכאן מסקנתי כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, דינו של הערר להדחות, וכך אני עושה.