בש"פ 6873/06 יהודה עמר נ. מדינת ישראל

1.המתלונן בפרשה נושא ערר זה – מאיר לב – הורשע בשנת 1995, על פי הודאתו, בביצוען של עבירות מרמה והונאה בכרטיסי חיוב. בגרסה שמסר, הפליל המתלונן גם אחרים, חלקם מוגדרים כמכרים של העורר.

בכתב האישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי עוד בשנת 1995 הוכה המתלונן על ידי העורר, תוך דרישה שיגלה לו את השיטה בה ביצע את מעשי המרמה באמצעות כרטיסי אשראי. על פי גרסת המשיבה, מאז חי המתלונן בחרדה, עקב חששו כי העורר יפגע בו. ועוד נטען, כי החל משנת 2005 החל העורר, בשיתוף עם אחר, בני שלום, לסחוט את המתלונן, תחילה היו אלו דרישות לכסף מזומן, ובהמשך הוא נדרש לשתף פעולה במעשי מרמה. באחד המקרים קיבלו העורר ובני בדרך כלשהי שיקים חסרי ערך, ואת אלה הם מסרו למתלונן שנדרש להעבירם לשותפו לעסק של מכירת פוסטרים ולקבל את תמורתם במזומן. בהמשך, נשלח המתלונן לרכוש סחורה שאת תמורתה שילם בשיקים ללא כיסוי אותם מסרו לו העורר ושותפו, ותרחיש זה חזר על עצמו בצורות שונות. כן נטען, כי מעשה הסחיטה לוו באין ספור של שיחות טלפון, באיומים, ואף באלימות ממש.

בגין העובדות האמורות יוחסו לעורר ולשותפו עבירות של סחיטה באיומים, הטרדה באמצעות מתקן בזק, קבלת דבר במרמה, ותקיפה בנסיבות מחמירות. עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרם של העורר ובני עד תום ההליכים, בעילות של מסוכנות לצבור ולמעורבים בפרשיות עליהן הם נותנים את הדין, וכן חשש לשיבוש מהלכי משפט.

3.בהחלטה מנומקת היטב, הגיעה השופטת המלומדת של בית משפט קמא למסקנה, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתו של כתב האישום, ולאחר שעיינתי בחומר הראיות הרב שהועמד לרשותי, שוכנעתי כי במסקנה זו לא נפל פגם. אכן, אישיותו של המתלונן בעייתית, ועל כן יידרש בית המשפט אשר ידון בתיק גופו לנקוט בזהירות רבה בטרם יאמץ את גרסתו. עם זאת, בפנינו גרסה מפורטת של המתלונן, שלפחות בשלב זה אתה מתקשה להאמין כי רקם אותה סתם כך כדי להפליל את מי שלא חטא. לעניין זה הציע העורר הסבר, ולפיו מקור הסכסוך והתלונה בעסקת פוסטרים שנעשתה בינו ובין בני למתלונן. אותה עסקה נכשלה, ובעקבות דרש העורר את כספו, ואז אלתר המתלונן את אותה גרסה מפלילה כדי להיחלץ מהמצוקה אליה נקלע. ברם, גרסה זו של העורר מעלה תמיהות רבות, במיוחד נוכח העובדות הבאות שיהיה קשה להפריכן – העורר קיים קשר הדוק עם העורר ועל כך מלמדות אלפי שיחות הטלפון שקיימו ביניהם; רבים מהמוצרים שרכש המתלונן במרמה, הגיעו לידיהם של העורר ושותפו; חברתו של המתלונן נדרשה לרכוש עבור העורר מכשיר טלפון סלולארי ולממן עסקה זו; לקראת מסיבת בת-המצווה של בתו של העורר, היה זה המתלונן שנאלץ להתחייב לשלם מקדמה לצלם; המתלונן היה גם זה שבאחד הימים נאלץ לרכוש עבור העורר, על פי רשימה שאשתו הכינה, מצרכי מכלת.

נוכח כל אלה, סבורני כי נכון היה לקבוע כי המשיבה יצאה ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. יתרה מכך, סבורני כי המשיבה אף הצביעה על עילת מעצר הנובעת מכך שהעורר מסתמן כאדם אלים, שסכנתו לצבור, בכלל, ולמתלונן, בפרט, רבה, וכן כמי שעלול, אם ישוחרר, לשבש מהלכי משפט. אם תוסיף לכך את עברו הפלילי המכביד של העורר, והמאסרים על-תנאי שעמדו נגדו שעה שביצע חלק מהעבירות, שוב אין ספק כי בית המשפט המחוזי לא שגה כאשר קבע כי מקרה זה אינו מתאים לחלופת מעצר.

אשר על כן, דעתי היא כי דינו של הערר להדחות, וכך אני עושה.