בש"פ 6877/96 י. מיידנברג ייצור ובנית מבנים בע"מ נ. מלכי ששון

בפנינו מצויות שלוש בקשות רשות ערעור על שלוש החלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במסגרת הליכים שונים שהגישו המבקשים.

1.בין המבקשים (המבקש מס' 2 וחברה שבבעלותו) לבין המשיב התגלע סכסוך, שעניינו מבנים שנבנו על ידי המבקשים עבור המשיב. המשיב הגיש תביעה נגד המבקשים בבית משפט השלום בפתח תקווה (ת.א. 2038/93). המבקשים הגישו בקשה להגשת תביעה שכנגד, אולם בקשתם נדחתה. בקשת רשות ערעור על החלטת הדחייה נדחתה אף היא.

במסגרת הדיון בתביעת המשיב הסכימו הצדדים למינוי מומחה מטעם בית המשפט שבחן את המבנים וחיווה דעתו בדבר מצבם ובדבר היקף העבודה הדרוש לשם בפרוטוקול בית המשפט מיום 2.1.96):

"הגענו להסכמה לפי ישמעו בעלי הדין ויחקרו, ובעקבות כך יוגשו סיכומים ופסה"ד יינתן לפי סע' 79א לחוק בתי המשפט, ללא נימוק וערעור. מוסכם כי פסה"ד יכריע בכל הסכסוכים שבין הצדדים נשוא כתב התביעה. מבקשים תוקף של החלטה."

ביום 14.4.96 נתן בית המשפט (כב' השופט קסירר) את פסק דינו ובו חייב את המבקשים לשלם למשיב סך של 214,000 ש"ח בתוספת הוצאות, שכר טרחת עורכי דין ואגרת בית משפט.

2.ביום 6.5.96 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשת רשות ערעור על פסק דין זה (בר"ע 5859/96) וציינו בה, בין היתר :

"(א) הבקשה מוגשת לשם הזהירות בלבד, הואיל ופסה"ד ניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט.

(ב) המבקשים יטענו, כי יש לאפשר להם לערער בזכות, לחילופין לערער ברשות ולחילופי חילופין יש לבטל את פסה"ד הנ"ל שניתן תוך חריגה מסמכות ובהיותו של פסה"ד נגוע בחוסר סבירות וגרימת עוול מהותי וממשי למבקשים."

ביום 6.6.96 החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת אלשיך) בבקשה וקבע כדלהלן:

"פסק הדין נשוא הערעור נתקבל בדרך של פשרה. לפי הדברים האמורים בספרו של ד"ר זוסמן "סדרי הדין האזרחי" מהדורה שביעית בעמ' 858, ספק אם ניתן לערער על פסק הפשרה בכלל.

המחלוקת היא אם ניתן ואם לאו לפנות לערכאת הערעור, אך אינה מתייחסת לסוג ההליך קרי ערעור בזכות או ברשות. הסמכות לדון בערעור על פסק -דין של בימ"ש שלום ולהכריע במחלוקת האמורה מסורה להרכב של שלושה שופטים ודוק סעיף 37 (א) (2) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984. לכן לצערי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בבקשה והיא נמחקת ללא צו להוצאות."

(החלטה זו תיקרא להלן: "ההחלטה הראשונה").

3.בעקבות ההחלטה הראשונה הגישו המבקשים בקשה נוספת (המר' 7691/96) "לראות בבקשת רשות הערעור שהוגשה ע"י המבקשים משום ערעור ולחילופין להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק הדין של כב' בית משפט השלום."

השופטת אלשיך דחתה בקשה זו ביום 16.6.96, בכתבה:

"לצערי, ב"כ המבקשים לא דק פורתא בהחלטתי מיום 6.6.96. הסמכות לדון בערעור, כמו גם לעשות שימוש בהוראת תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- מסורה להרכב של שלושה שופטים. בית משפט זה איננו מוסמך לדון בבר"ע כבערעור גופו, בפני דן יחיד. לכן יש לחזור ולהגישה בפני ההרכב. הבקשה נדחית."

(החלטה זו תיקרא להלן: "ההחלטה השניה").

4.נוכח ההחלטה השניה הגישו המבקשים ביום 19.6.96 ערעור (ע"א 969/96) , בצרוף בקשה (המר' 8022/96) "לראות במועד בקשת רשות הערעור שהוגשה ע"י המבקשים כמועד הגשתו של ערעור זה, ולחילופין להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק-הדין של כב' בית משפט השלום (בפ"ת) בתיק אזרחי 2038/92. וזאת עד למועד הגשת ערעור זה."

כב' השופטת סוקולוב, שדנה בבקשה זו החליטה כדלקמן:

"(1) למרות ההבהרה דנן סבורני כי על מנת "לראות במועד בקשת רשות הערעור...כמועד הגשתו של ערעור זה..." על ביהמ"ש המוסמך לדון בבקשת רשות ערעור כבכתב ערעור בהתאם לתק' 410א לתק' סד"א.

(2) ב"כ המבקשים בבקשתו בתיק המר' 7691/96 אף הופנה ע"י כב' השופטת אלשייך בהחלטתה מה - 16.6.96 להגיש הבקשה להרכב של שלושה שופטים.

כמובן שלרשם ביהמ"ש זה אין סמכות לדון בבקשה דנן שבמהותה היא בקשה לפי תקנה 410א לת' סד"א, ולאחר שנתנה החלטה בנדון ע"י כב' השופטת אלשייך.

זאת ועוד, על מנת לתקן טעות כגון זו של ב"כ המבקשים הותקנה תקנה 410א, ועל המבקשים לפעול בהתאם לאמור בה.

ההמבקש אף עתר בתיק המר' 7691/96 להארכת המועדים ובקשתו נדחתה.

(3) אשר על כן אני דוחה הבקשה."

(החלטה זו תיקרא להלן: "ההחלטה השלישית").

5.במקביל להגשת הבקשה נשוא ההחלטה השלישית פנו המבקשים לבית משפט זה בבקשה להארכת מועד להגשת בקשות רשות ערעור על שתי ההחלטות הראשונות. בקשה זו נענתה.

6.לאחר ההחלטה השלישית הגישו המבקשים שלוש בקשות רשות ערעור:

(1) בר"ע 6877/96 - על ההחלטה הראשונה.

(2) בר"ע 6879/96 - על ההחלטה השניה.

(3) בר"ע 6880/96 - על ההחלטה השלישית.

כמו-כן הגישו המבקשים בקשה לאיחוד הדיון בשלושת ההליכים ובקשה לעיכוב ביצוע פסק דין ולחילופין עיכוב הליכי כינוס נכסים והוצאות מיטלטלין.

המבקשים טוענים, כי הגישו את בקשת רשות הערעור נשוא ההחלטה הראשונה "כשלנגד עיניהם עומדת תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984" וכי לפיכך היה על בית המשפט קמא לראות את הבקשה לרשות ערעור כערעור ולחילופין להאריך את המועד להגשת הערעור, שכן, לטענתם, "האיחור אם וככל שהיה איחור, אזי הינו נובע מטעם מיוחד."

המבקשים מוסיפים וטוענים, כי אין הם אחראים לניתוב בקשותיהם על-ידי מזכירות בית המשפט, וכי בקשותיהם השונות בפני בית המשפט קמא נובעות משאלות משפטיות הנוגעות לפרוצדורה, שטרם הוכרעו.

עוד טוענים המבקשים, כי אם סברה מי מן השופטות קמא, כי הבקשות שהוגשו לה הן בסמכות הרכב, היה עליהן להעביר את הבקשות להרכב. זאת בהסתמך על הוראות סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 ותקנה 407 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, שאם לא כן -תרוקן תקנה 410 א מתוכן.

בית המשפט העליון (המשנה לנשיא ש' לוין) הורה על מתן תגובה לבקשות ועל מתן צו ארעי לעיכוב הליכי מכירתה של דירת המבקש מס' 2.

7.עיקרי תגובתו של המשיב הם אלה: הבקשות אינן מסוג הבקשות שבית משפט זה דן בהן במסגרת ערעור שני. בהסכם הדיוני במסגרת הערכאה הראשונה הוסכם שלא יהיה ערעור על פסק הדין שיינתן על דרך הפשרה, וגם בהיעדר הסכם בעניין זה מחייב הדין כי הערעור על פסק דין כאמור יתאפשר רק במקרים חריגים בהם חרג בית המשפט ממסגרת הסכמת הצדדים או מהסייגים הממוניים בדין. מקרה זה אינו בא בגדרם של חריגים אלה.

המשיב מתנגד גם למתן צו עיכוב ביצוע, הואיל ולשיטתו אין עניינם של המבקשים בא בגדרם של הקריטריונים למתן צו כאמור: סיכויי המבקשים להצליח בבקשותיהם אינם רבים, פסק הדין הוא כספי ובמקרים מסוג זה אין מעכבים ובנוסף עיכוב ביצוע של פסק דין על דרך הפשרה מהווה התערבות שיפוטית בהסכמה שהושגה על-ידי הצדדים.

8.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני הגעתי לכלל מסקנה, כי ראוי לדון בבקשות רשות הערעור כבערעור, לקבל את הערעור ולהורות על החזרת העניין לבית המשפט המחוזי שידון בהרכב של שלושה שופטים בערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה שנשאה את הכותרת "בקשת רשות ערעור", אך מתוכנה עולה שנוסחה כערעור, ולחילופין כבקשת רשות ערעור. משעמד בית המשפט על טיב ההליך ומצא, כי אינו בסמכותו, רשאי היה להעבירו להרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי, וזאת מכח סמכותו לפי סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. משלא נהג בית המשפט קמא כך אני סבור, כי ראוי שבית משפט זה יעשה זאת ויורה על הבאת ערעורם של המבקשים בפני הרכב של שלושה בבית המשפט המחוזי והרכב זה הוא שידון בערעור כפי שימצא לנכון.

בנסיבות אלה אני מציע לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון בבר"ע 5859/96 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שידון בה בהרכב של שלושה שופטים. בנסיבות העניין הייתי משאיר את צו עיכוב הביצוע הארעי על כנו למשך 30 יום נוספים, על מנת לאפשר למבקשים להגיש את בקשותיהם בעניין זה לבית המשפט המחוזי.