בש"פ 6879/04 ישה ישייב נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' ג'רג'ורה), מיום 7.7.04, בתיק ב"ש 4045/04, לפיה נדחתה, ברובה, בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה מיום 1.7.04, בתיק ב"ש 2106/03, לפיה נקבעו לעורר תנאי שחרור מגבילים.

נגד העורר הוגש, ביום 25.3.02, כתב אישום המייחס לו ולאחרים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, רצח, ניסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה והורה לשחרר את העורר בערובה ובתנאים מגבילים. המדינה הגישה ערר על החלטה זו לבית-משפט זה. הערר התקבל, וניתן צו המורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

בתום תשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום נגדו, הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרו של העורר בשלושה חודשים נוספים.

ביום 24.12.04, דחה בית-משפט זה (כב' השופט א' מצא) את הבקשה ושחרר את העורר למעצר בית מלא בתנאים מגבילים.

עם חלוף הזמן, הקל בית-המשפט המחוזי בתנאי מעצר הבית, ואפשר לעורר לצאת לעבוד בפיקוח מלווה בין השעות 7:00 – 22:00.

בחודש מאי השנה, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו.

ביום 7.7.04, קיבל בית-המשפט המחוזי את הבקשה באופן חלקי בכך שפטר את העורר מהתייצבות תלת שבועית במשטרה, אולם דחה את הבקשה בכל הנוגע לבקשת העורר לבטל את תנאי הפיקוח הצמוד כפי שנקבעו בתנאי השחרור ובהחלטות האחרות, דהיינו היציאה מן הבית, החזרה אליו והשהייה במקום העבודה בפיקוחו הצמוד של מפקח. בית-המשפט המחוזי קבע, כי הפגיעה בזכותו של העורר להתהלך חופשי ללא פיקוח וללא הגבלה אינה, בנסיבות העניין, ולאור מסוכנותו של העורר, חמורה במידה כזו המצדיקה התערבות נוספת של בית-המשפט כדי לשנות אותה.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

בא-כוח העורר טען בפני, כי חלוף הזמן הרב בו הוכיח העורר את עצמו ולא הפר ולו פעם אחת את תנאי שחרורו בערובה מלמד כי ניתן לסמוך עליו ולבטל את התנאים המגבילים החלים עליו תקופה כה ארוכה. עוד טען, כי סיום משפטו כלל אינו נראה באופק.

מנגד, טענה באת-כוח המדינה, כי משום שמדובר בעבירות חמורות אין מקום לביטול הפיקוח. כמו כן טענה, כי התנאים המגבילים שהוטלו עליו אינם כה חמורים שכן מתאפשר לו לצאת לעבוד ולהתפרנס.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטות הקודמות בעניינו של העורר, ולאחר ששמעתי את טענות באי-כוח הצדדים, שוכנעתי, כי בנסיבות המקרה, אין מקום להסיר את הפיקוח הצמוד מעל העורר או לשנות את תנאי השחרור המגבילים שהוטלו עליו.

על אף חומרת המעשים בהם הוא מואשם, שוחרר העורר לחלופת מעצר. העורר אף זכה להקלות משמעותיות בתנאי מעצר הבית והותר לו לצאת לעבודה, כך שאין פגיעה בפרנסתו. הפגיעה בזכותו להתהלך חופשי ללא כל פיקוח אינה, בנסיבות העניין ועקב מסוכנותו, חמורה במידה כזו המצדיקה התערבות.

החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

על יסוד האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.